צדקיהו הרמולין נ' בירן שרגא ואח'

החלטה

המבקשים עתרו לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן ביום 17.9.09 ("פסק הדין") עד להכרעה בהליכי הערעור עליו. לשיטתם "המקרה דנן הינו מקרה מובהק בו ייתן בית המשפט הנכבד צו עיכוב ביצוע לפסק דינו". מנגד סבור המשיב כי "הבקשה דנן הינה ניסיון מצד המבקשים להמשיך ולהתעשר על חשבון חלקו, הבלתי מעורער עוד". בטרם סקירת טענות הצדדים, יוקדם בקצרה הרקע לבקשת עיכוב הביצוע, הנצרך לשם ההכרעה בה.

הרקע לבקשה

בין המשיב, עו"ד צדקיהו הרמולין ("הרמולין") ובין "המבקש 1", עו"ד שרגא בירן ("בירן") נתקיימו יחסי שותפות ארוכת שנים במסגרת משרד עורכי הדין שרגא פ. בירן ושות' ("המשרד"). המבקשים 2 ו-3 הינם, לטענתם, "שותפי רווחים" בלבד במשרד ואינם שותפים במשרד במובנה של פקודת השותפויות (נוסח חדש) תשל"ה-1977 ("הפקודה"). בסכסוך שנתגלע בין הצדדים, בין השאר בעניין טיב קשרי העבודה שהתקיימו בינם, טען הרמולין כי הינו "שותף מלא" במשרד וככזה ביקש את פירוקו. במסגרת בקשתו עתר הרמולין למינוי כונס נכסים ומינוי מנהל מיוחד לצורך ביצוע הפירוק, זאת לטענתו, בין היתר, הואיל והגדרת מסת הנכסים הכלולה בשותפות והערכת שוויה מחייבת עבודתם של אנשי מקצוע. המבקשים מצידם טענו כי הקשר בין הצדדים לא נשתכלל מעולם כדי "שותפות" במשרד ולחילופין, בנסיבות העניין, אין להתיר את פירוק המשרד, ובודאי שאין למנות בעלי תפקידים לשם כך.

לאחר ניהולם של ימי הוכחות ארוכים ובחינתן של הראיות הרבות שנצברו בתיק בית המשפט נקבע כי, למצער, הרמולין ובירן נקשרו זה לזה ב"קשרי שותפות" כמשמעם בפקודה. המבקשים אינם חולקים עוד על קביעה זו והיא אינה שנויה עוד במחלוקת (ראה פסקה 7 לבקשה). אשר ל"ניתוקו" של הרמולין מהשותפות נאמר בפסק הדין כי מצידו של הרמולין בקשת הפירוק נועדה למימוש זכויותיו ולדבריו "אני רוצה לקבל את הסכום שמגיע לי. זה הכל. אני לא רוצה לפרק, אני לא רוצה שהשותפות הזאת תלך לאיבוד". מנגד הודו הנתבעים כי "לא היתה מחלוקת לעולם לגבי הצד הכלכלי" וכי סכסוך הצדדים נוגע אך ורק ב"הכרעה ניהולית הכי חשובה שישנה בעסק ... האם לפרק אותו או לא" (ראה פסקאות 84-85 לפסק הדין ובהפניות שם לפרטיכל הדיון).

לפיכך, וכפי שפורט בהרחבה בפסק הדין, קבע בית המשפט כי "כימות שווי זכויותיו של התובע בשותפות וקביעת המנגנון בדבר ניתוקו מהשותפות, גם מבלי לפרקה בפועל, יהא סעד חלופי ראוי" (ראה פסקאות 81-90 לפסק הדין). בפסק הדין נקבע המנגנון הנזכר, תוך שבית המשפט מקבל את עמדת הנתבעים כי בנסיבותיו המיוחדות של העניין אין צורך בפירוקו בפועל של המשרד, זאת חרף "יחסי השותפות" שבין הרמולין ובירן וזכותו של שותף בפירוק השותפות כאמור בסעיף 41 לפקודה. במסגרת זו, בשל הקושי בהגדרת היקף נכסי השותפות וסיווגם, על רקע העירוב שנהג בירן בפעילות העסקית של השותפות יחד עם הפעילות הפרטית שלו ושל בני משפחתו, ובשל הקושי בכימות שווי הפרויקטים של השותפות המצויים בהליכי "הבשלה" שונים, הורה בית המשפט על מינויים של אנשי מקצוע מומחים מטעמו שקביעותיהם נצרכות לצורך ביצוע המנגנון.

כנגד הסדרת ניתוקו של הרמולין מהשותפות, מקום בו לא נתאפשרה פרישתו המוסכמת, ותוך הותרת פעילות המשרד על כנה מבלי להזדקק לפרקו בפועל, ערערו המבקשים לבית המשפט העליון ביום 25.10.09. לשיטתם "בית משפט קמא הנכבד שגה שגיאה קשה כאשר לעניין 'הפתרון הראוי יותר' יצר מנגנון חסר תקדים וחסר עיגון בדין לצורך קביעת היקף והגדרת נכסי המשרד, קביעת חלקו של המשיב בהם וקביעת שוויו, וזאת לצורך הסתלקות המשיב מהמשרד בתמורה לקבלת תמורה לשווי חלקו" (פסקה 5 לכתב הערעור, נספח 2 לבקשה).

ומן העבר השני, כנגד קביעת פסק הדין שאין צורך בפירוק בפועל של המשרד ערער המשיב, לדבריו רק לשם הזהירות, כשטען כי על בית משפט שלערעור "להורות על הסעד הניתן באופן רגיל מקום ששותף מבקש ליטול את חלקו בשותפות ובנכסיה אגב סיום קשרי שותפות, היינו, על פירוק כדין של השותפות על פי פקודת השותפויות ובהתאם להוראות פרק ה' לה, וליתן לשם כך הוראות מתאימות, ולמנות את המומחים שמונו על פי פסק הדין והוגדרו בו כ'מעין כונסי נכסים', לכונסי נכסים כדין וכאמור בפקודת השותפויות" (פסקה 11 לכתב הערעור שכנגד, נספח א' לתשובת המבקשים).

טענות הצדדים

המבקשים פירטו את המסגרת הנורמטיבית לעיכוב ביצועה של החלטה שיפוטית. לטענת המבקשים, השיקולים אותם על בית המשפט לשקול בבואו להכריע אם לעכב את ביצועו של פסק דין שנתן, סיכויי ההצלחה בערעור ומאזן הנוחות שבין הצדדים, תלויים זה בזה ומתקיים ביניהם קשר גומלין הפוך. המבקשים ציטטו מפרשת נצר כי: "ככל שהשיקול האחד משמעותי ומשכנע יותר כך נדרש השני לעמוד בעוצמת שכנוע פחותה" (ע"א 2968/08 אורי נצר ואח' נ' זהבי כימיקלים בע"מ, תק-על 2008(3) 1731 (2008)). לטענת המבקשים "סיכויי הערעור, בנקודות בהן הוגש, הם טובים, דבר המצדיק כשלעצמו את קבלתה של בקשה זו" (פסקה 8 לבקשה). בתוך כך, סקרו המבקשים את העניינים השונים אותם העמידו לבחינתה של ערכאת הערעור.

עוד טענו המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה אף הוא לטובתם ודחיית הבקשה "עלולה להביא לפגיעה חמורה ואף בלתי הפיכה במבקשים וכן לסיכול הדיון בערעור, ולהצבת ערכאת הערעור הנכבדה בפני עובדה מוגמרת". זאת הואיל ו"ייאלצו לנהל הליך בפני טריבונאל אשר לשיטתם כלל לא היה צורך לקיימו ... ולמען סבר את האוזן נציין, כי צפויות לעלות במסגרת ההליך שבפני המומחים דרישות לגילויים של מסמכים שונים, לרבות מסמכים של צדדים שלישיים" (פסקאות 35-39 לבקשה). כדוגמא נוספת לנזק בלתי הפיך הביאו המבקשים את הכרעת המומחים "בזכויות קנייניות של הצדדים" (פסקה 40 לבקשה) וכן את "המשאבים הרבים (בכסף ובזמן) הצפויים להיות מושקעים בהליך בפני המומחים" (פסקה 41 לבקשה).

המשיב מצידו הדגיש כי דינה של הבקשה להידחות הואיל ולא מתקיים במבקשים "אף לא אחד מהתנאים המצטברים, הנדרשים לשם סטייה מן הכלל לפיו זכאי זוכה בהליך ליהנות ללא דיחוי מפירות זכייתו. המשיב התייחס בהרחבה לסיכויי הערעור בנקודות שהעלו המבקשים ומסקנתו הינה "כי על פניו ברור שסיכוייו של הערעור להתקבל, לא רק שהם אפסיים, אלא שמדובר בערעור הגובל באבסורד של ממש" (פסקה 7 לתשובה). המשיב לשיטתו הבהיר כי מאחר שהמבקשים אינם כופרים עוד בקיומה של "שותפות", אזי אף אם יתבטל הסעד שהעניק בית המשפט קמא, יורה בית משפט שלערעור על פירוק השותפות או על השבת התיק לבית המשפט ליתן הוראות מתאימות לשם פירוקה.

עוד טען המשיב כי המבקשים כלל לא הניחו תשתית מספקת לקיומו של נזק בלתי הפיך העלול להיגרם להם. לשיטתו מלבד "אמירות סתמיות" לא הצביעו המבקשים על פעולה שתידרש העלולה להביא לשינוי מצב שלא ניתן יהיה להשיבו לקדמותו. המשיב אף הדגיש כי מימושם של נכסים במסגרתה של תביעה כספית אין בו די כדי לעכב את ביצוע פסק הדין. בהקשר זה הפנה המשיב לפרשת רובינשטיין בה נקבע כי:

"הטענה לפיה נזק צפוי ממימוש עיקול מהווה גורם לעיכוב ביצוע פסק הדין על שום קושי אפשרי בהחזרת המצב לקדמותו אם הערעור יתקבל עומדת בסתירה מושגית לתכלית הראשונית שלשמה הוטל העיקול מלכתחילה [...] ההלכה הפסוקה קבעה כי אף שעיכוב ביצוע פסק דין כספי בשל קושי הכרוך במימוש בטוחות הינו אפשרי, הדבר לעולם יהווה חריג שבחריג, ומותנה דרך כלל בקיומם של שלושה תנאים שעל מבקש העיכוב לבססם: ראשית, קיומה של תשתית עובדתית מוצקה, אמינה ומספקת באשר לאופיים, טיבם ועוצמתם של הנזקים העלולים להיגרם לחייב ממימוש הנכסים ולהעדר יכולתו לפרוע את החוב בלא לממשם. ככלל, הצורך לממש נכסים לשם קיום חוב כספי לא יוכר כשלעצמו כסיבה מספקת לעיכוב ביצוע [...] אולם הוכרו לצורך כך נסיבות בלתי רגילות, בעלות חומרה מיוחדת מעבר להכבדה הכרוכה במכירת נכסים, למשל כאשר מכירת נכס מעוקל עלולה להביא להתמוטטות כלכלית של החייב, או מקום שמדובר במכירת בית מגורים [...] שנית, סיכויי ערעור טובים; שלישית, כי אין בעיכוב המימוש משום פגיעה של ממש בזוכה" (ע"א 7221/01 י.ג רובינשטיין יצור וסחר נ' שובל (נ.י.ב), פ"ד נו(4) 178 (2002), ההדגשות נוספו).

בנוסף העיר המשיב כי הבקשה נתמכה בתצהירו של המבקש 3 שהינו מצהיר לא נכון הואיל והמבקשים 2 ו-3 לא ערערו על קביעת פסק הדין כי "אפשר שהינם רק שותפי רווחים במשרד" אזי "הסעד שנועד להביא לזיהוי נכסי השותפות, קביעת שווים וקביעת האופן שבו יקבל המשיב את שווי חלקו, אינו מכוון אל המבקשים 2-3 ולפיכך אין להם כל מעמד, לא בנוגע לבירור שיערך על ידי המומחים, ולא במסגרת בקשה להביא לעיכוב ביצועו של סעד זה" (פסקה 24 לתשובה).

על שיקולי עיכוב הביצוע

סימן י' לחלק העוסק בערעור בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ("תקסד"א"), שכותרתו "עיכוב ביצוע וסעד זמני" מסדיר כאמור, בין השאר, את עיכוב הביצוע של ההחלטה עליה מערערים. תקנות 466-467 לתקסד"א הפותחות את סימן י' קובעות כי:

466.הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים.

467.בית המשפט או הרשם שנתן החלטה רשאי להורות על עיכוב ביצוע החלטתו עד להכרעה בערעור, או לתקופה קצרה מזו, אם הוגשה לו על כך בקשה בכל עת שלאחר ההחלטה ועד לגמר הדיון בערעור או בבקשת הרשות לערער, או עד תום המועד להגשתם, הכל לפי התאריך המאוחר יותר; הוגשה הבקשה מיד לאחר שימוע ההחלטה, ידון בה בית המשפט או הרשם אף בלי שניתנה הודעה עליה.

הכלל הוא אפוא הקבוע בתקנה 466 אליו התייחס בית המשפט העליון בפרשת סופר: "כלל נקוט הוא בידינו, כי במימוש החלטות שיפוטיות, העיקרון הוא, כי הזוכה בדין זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו, מיד עם הינתן ההחלטה המזכה [...] כלל זה מוצא את ביטויו בתקנה 466 לתקנות, הקובעת כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" (בג"ץ 5580/98 אליהו סופר נ' שר העבודה והרווחה, תק-על 2000(3) 1143 (2000)). בית המשפט חוזר ושונה הלכה פסוקה זו ולפיכך "ככלל, זכאי הזוכה בפסק דין ליהנות מפרי זכייתו והגשת ערעור כשלעצמה, לא די בה כדי להצדיק עיכוב ביצוע" (ע"א 1578/05 מעוז חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אלי אלבז ז"ל (פורסם בנבו, ניתן ביום 8.5.05).