צדקי נ' לוי ואח'

החלטה

בפניי בקשה מטעם הנתבעים 2-3, לחייב את התובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה, זאת על פי הוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א").

רקע כללי

התובע יליד 1942, עוסק בחקלאות באדמה המרוחקת כ- 1/2 ק"מ ממאחז "חוות גלעד". לטענתו, ביום 27/12/03 הגיעו הנתבעים 1-4 לאדמתו והורו לו להסתלק; משסירב תקפו אותו שניים מהם ובהם נתבע 1; התובע איבד הכרתו וכשהתעורר איימו עליו בנשק. נתבע 1 הורשע והוטל עליו מאסר על תנאי של 8 חודשים ופיצוי בסך 2,000 ₪; התיק נגד נתבעים 2-4 נסגר מחוסר ראיות.

לטענת התובע, הנתבעים 1-4 נושאים באחריות לפצותו מכח עוולות: תקיפה, גזל, רשלנות, הפרת חובה חקוקה; נתבעת 5 נושאת באחריות כלפיו מכח עוולת הרשלנות, וזאת משום שחקירת המשטרה הייתה בלתי סבירה, ולכן לא הועמדו כל הנתבעים לדין; נתבעת 5 אף גרמה לו נזק ראייתי.

הנתבע 2 מכחיש מעורבות באירוע; לדבריו הוא לא זוהה במסדר זיהוי בו השתתף ולא הוגש נגדו כתב אישום.

לטענת הנתבע 3, לא היה לו קשר לאירוע; התביעה הוגשה בשיהוי רב.

דיון ומסקנות

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

תקנה 519 לתקנות סד"א קובעת: " (א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

על-פי הפסיקה: "תכליתה של ההוראה המסמיכה את בית המשפט להטיל ערובה הינה מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, בפרט במקרים בהם נראה כי סיכוייה של התובענה קלושים." (רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר).

במסגרת הפעלת שיקול דעתו בדיון בבקשה להטלת ערובה, ישקול בית המשפט שיקולים שונים, אשר פורטו בפסיקה:

"במסגרת בחינת בקשה להטלת ערובה יבחן בית המשפט את כלל השיקולים הצריכים לעניין כגון סיכוייו ומורכבותו של ההליך, שיהוי בהגשת התובענה ומקום מגוריו ומצבו הכלכלי של התובע. בהקשר זה הלכה היא, כי אם מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט (ותושבי האזור נחשבים בעניין זה כמי שמתגוררים מחוץ לתחום השיפוט; ראו רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865, 869 (2004) (להלן: עניין איברהים)), ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בישראל, יטה בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו על פי תקנה 519...

עם זאת, היותו של התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד לצוות עליו להפקיד ערובה, ועל בית המשפט לשקול שיקולים רלוונטיים נוספים ולדון בכל מקרה על פי נסיבותיו (ראו: עניין איברהים, שם; גורן, בעמ' 751)". רע"א 2310/10 אבו כבע נ' מדינת ישראל (27/6/2010)

עוד נקבע ברע"א 2808/00 שופרסל בע"מ נ' ניב ואח', פד"י נד (2), 845, עמ' 848:

"במסגרת השיקולים המנחים בהפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בהטלת ערובת הוצאות, פועל, בראש ובראשונה, השיקול כי אמצעי זה יופעל לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד. זאת, מן הטעם כי זכות האזרח לפנות לבית המשפט מוכרת כזכות קונסטיטוציונית, וזכותו להתדיין עם בעל ריבו מוגנת גם מקום שאין ידו משגת לשלם הוצאות אם תביעתו תידחה (...).

יתר על כן, בהטלת ערובת הוצאות יש כדי לפגוע בזכות הקניין של התובע המוכרת כזכות יסוד מכוח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. גם מבחינה זו, ומכיוון שמדובר בזכות חוקתית, הטלתה של ערובה העשויה לכרוך עמה פגיעה כזו, מן הדין שתיעשה במשורה במקרים חריגים בלבד".

ב-בר"ע (י-ם) 308/08 מדינת ישראל נ' סבאח, סיכם כב' השופט צ' זילברטל את הפסיקה הנוגעת לאופן הפעלת שיקול הדעת בהטלת ערובה להוצאות, כדלקמן:

"מפסיקת בית המשפט העליון עולה, איפוא, כי אחד המקרים בהם "מקובל" לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, מתקיים כאשר מדובר בתובע שאינו תושב ישראל ואינו בעל נכסים בתחומה. אך אין מדובר ב"כלל טכני", שיופעל אוטומטית כל אימת שמדובר בתובע שאלה הם נתוניו. לעולם ייתן בית המשפט משקל ממשי לכך שהחיוב בערובה עלול לפגוע קשות בזכות הגישה לערכאות ובזכות הקניין של התובע, ובצד נתוניו הנ"ל של התובע ישקול שיקולים נוספים, במטרה שחיוב התובע לא יהיה בלתי מידתי בהתחשב במכלול הנסיבות.

משום כך, בין היתר, הודגש, כי לערכאה המבררת יש שיקול דעת "רחב" וכי יש רלוונטיות לשיקולים המתייחסים לסיכויי הצלחת התביעה, למצבו הכלכלי של התובע, כמו גם לעובדה שהנתבע הוא המדינה (בענין אחרון זה, לפחות באשר לסכום הערובה או סוגה, כנאמר בפרשת איברהים)".