צדיק נ' מדינת ישראל

1. לפני בקשה להורות על משפט חוזר לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) בעניינו של המבקש, אשר הורשע בביצוע עבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

           אביא להלן את הנתונים הדרושים להכרעה בבקשה.

רקע

2. בתאריך 24.07.2014 הוגש נגד המבקש כתב אישום לבית משפט השלום בקריות, המייחס לו ביצוע עבירה של תקיפה הגורמת חבלה חמורה, לפי סעיף 380 לחוק העונשין. במסגרת כתב האישום, נטען כי בתאריך 05.07.2012, בסביבות השעה 9:20, הגיע המבקש אל לשכת התעסוקה בחוצות המפרץ, שם תקף את המתלונן, אשר שימש כמאבטח במקום, על ידי מכות אגרוף בפניו, וזאת לנוכח בקשתו של המתלונן מהמבקש כי יפסיק ללטפו. כתוצאה ממעשיו אלו של המבקש, כך נטען, נגרמו למתלונן פצע בפרק כף ידו השמאלית ושריטה ואודם בלחיו הימנית.

3. בתאריך 20.02.2017 בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת הבכירה ר' לאופר חסון) הרשיע את המבקש, לאחר שמיעת הוכחות, בעבירה של תקיפה סתם, וזיכהו מהעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, אשר יוחסה לו בכתב האישום, כאשר המרת האישום נעשתה מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

           בית המשפט הנכבד קבע כי יש להעדיף את גרסת המתלונן, הנתמכת בעדויות המאבטחים ובסרטון ממצלמות האבטחה בזירת האירוע (להלן: הסרטון המקורי), על פני גרסת המבקש, שהייתה רווית סתירות. עם זאת, נקבע כי לא הוכח ברף ההוכחה הנדרש כי למתלונן נגרמה "חבלה של ממש", ולפיכך המבקש הורשע בביצוע עבירה של תקיפה סתם, שהינה עבירה קלה יותר מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

4. בתאריך 01.03.2017 בית משפט השלום הנכבד גזר את דינו של המבקש והשית עליו חודש מאסר על תנאי, לבל יעבור את העבירה בה הורשע למשך שנה וכן חייבו בחתימה על התחייבות בסך של 1,500 ₪ בערבות עצמית להימנע מביצוע העבירה בה הורשע למשך שנה. בעת גזירת דינו, בית משפט השלום הנכבד התחשב בכך שכתב האישום בעניינו של המבקש הוגש בשיהוי של כשנתיים, ובכך שלמבקש לא היה רישום פלילי.

5.  המבקש ערער על פסק דינו של בית משפט השלום הנכבד. במסגרת ערעורו, התייחס רק להכרעת דינו וטען כי העדים חברו יחד כדי לתאם גרסה מפלילה כנגדו. עוד טען המבקש, כי בית משפט השלום לא צפה בסרטון המקורי ולא נתן לו להגיש תמונות בתלת מימד וכי צפייה בסרטון המקורי ובתמונות הייתה מובילה לזיכויו. לבסוף, טען המבקש כי הוא סובל מנכות צמיתה כתוצאה מהמכות שנגרמו לו במהלך התקיפה מצד המתלונן וכי נגרם לו עוול במהלך כל ניהול ההליך.

           המשיבה, טענה מנגד, כי כל נימוקי הערעור מופנים כנגד קביעות עובדתיות ולפיכך יש לדחותו.