צדוק נ' כהן

החלטה

ביום 9.3.11 ניתן במעמד צד אחד צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד הנתבע על ידי כב' הרשם, כתוארו אז, נ' פלקס, במסגרת התובענה שלפני. נקבע דיון ליום 21.3.11. לאחר שהתקיים הדיון לפני, ניתנה ביום 22.3.11 החלטתי ולפיה נותר צו עיכוב היציאה מן הארץ כנגד הנתבע על כנו, מן הנימוקים שפורטו בהחלטתי זו (להלן: "ההחלטה").

הנתבע ערער על החלטה זו, ובמסגרת הליכי הערעור, בטרם הוכרע לגופו, נתקבלה ביום 3.7.11 בקשת הנתבע להביא ראייה נוספת, שלא היתה בפני עת ניתנה החלטתי. התבקש לצרף את תיאור העובדות שנטענו תצהירו של אחד, מר דוד אליהו (להלן גם "דודי" או "אליהו"), שהוגש במסגרת בקשה לעיכוב יציאתו מן הארץ של הנתבע, אשר נדחתה ביום 20.3.11 על ידי כב' השופט ע' עאסי, שבמסגרת החלטתו התייחס לתצהיר זה וציטט את חלקיו הרלוונטיים גם לענייננו (להלן: "ההחלטה האחרת"). על פי האמור טען דודי, כי נודע לו מקרובי משפחתו של המבקש, שהמבקש עתיד לעזוב את הארץ ביום 21.3.11, וכי המבקש רכש כרטיסי טיסה לאותו היום. הנתבע טוען לקנוניה בין התובע ובין דודי, שתכליתה היתה בין היתר, להוביל בכזב למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגדו.

הואיל והחלטתו של כב' השופט עאסי פורסמה במערכת "נט המשפט" רק ביום 27.3.11, כך נטען, נבצר מן הנתבע להביא את הראיה במסגרת הדיון המקורי בבקשה שלפני. לפיכך, ועל מנת להתרשם באופן בלתי אמצעי מן המשיב בשים לב לטענותיו של המבקש (המערער) בדבר קנוניה נגדו, הושב הדיון למותב זה על מנת שיחליט, לאחר קבלת טיעוני הצדדים וקיומה של חקירה משלימה, ככל שתתבקש, אם יש מקום לשנות מן ההחלטה המקורית נשוא הערעור. ההחלטה המקורית הותרה אותה העת על כנה.

אין מחלוקת, כי לאחר שנדחתה הבקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוגשה מטעמו של דודי, נסגר תיק התובענה, משלא הוגשה תובענה עיקרית על ידי דודי כנגד המבקש.

כאמור, עיקר טענת הנתבע, שתמכה בבקשה להבאת ראיה היא כי לא יתכן שהמבקש, או קרובי משפחתו של המבקש יציינו בפני התובע שבפני ובפני אליהו שני מועדים שונים, מה גם שבזמן שהוגשה בקשתו של אליהו, היה כבר המבקש מעוכב יציאה מן הארץ עקב ההחלטות בתיק שפני. לפיכך, או שקרובי משפחתו של המבקש (המערער) חפצים ברעתו ולפיכך שיקרו, או שאליהו והמשיב קשרו קשר ביניהם לתאם גרסאות על מנת להוביל לעיכוב יציאתו מן הארץ בשתי גרסות מתואמות ומופרכות.

ניתנה לתובע אפשרות להשיב לטענות אלה בכתב בטרם נקבע הדיון. במסגרת תגובתו טען התובע, בין היתר, כי אין בדברים שנאמרו מפיו של אדם אחר בתיק, ואשר נקלטו בחושיו, בתיק שנסגר כדי להביא לשינוי ההחלטה קא עסקינן. בין היתר, טען המשיב בתגובתו, כי "...לא ברור מהו הקשר המשפטי והעובדתי לדברים שנאמרו מפיו של עד בתיק שנסגר וצירוף הדברים לתיק הנוכחי שאותו עד לא היה בו צד, לא עד, לא משיב פורמאלי ולא בעל זיקה כלשהי לתיק (שבפני – ב.ש.)..." (פסקה 4 לתגובה מיום 19.7.11).

התובע ביכר שלא להביא כל ראיה עצמאית מטעמו לסתירת טענות הנתבע, שכאמור, הינן למעשה מסקנות הנובעות מתצהירו של דודי.

במהלך הדיון שנקבע ליום 1.8.11 נחקר התובע בחקירה משלימה. כבר עתה אציין, כי בניגוד לתמונה שצויירה בתגובה שהוגשה מטעמו, התברר בחקירה כי בינו ובין דודי קיים קשר ולכל הפחות קיימת זיקה (שהוכחשה בתגובה), שטיבה לא הוברר די הצורך ואשר התובע עצמו יכול היה לפעול על מנת להבהירה כדבעי. כפי שיובהר להלן, ערפל עובדתי זה בכל הקשור עם זיקתם של התובע ושל דודי, לכל הפחות ביחס להליכים המנוהלים כנגד הנתבע, יש כדי לשנות מן המסקנות שהובילו למתן ההחלטה. אבהיר את המסגרת העובדתית שנתבררה בפני לאחר מתן ההחלטה.

כפי שעולה מן העובדות שתוארו במסגרת ההחלטה האחרת, העובדות שנטענו בתצהירו של דודי בכל הקשור עם החשש מפני יציאתו של הנתבע מן הארץ היו דומות להפליא ( אם לא זהות) לאלה שנטענו במסגרת תצהיר התובע בתובענה שלפני, למעט בפרט אחד – מועד יציאתו המשוער של הנתבע מן הארץ. בעוד שבתצהיר שתמך בבקשה בתובענה שלפני נטען, כי הנתבע רכש כרטיס טיסה ועתיד לעזוב את הארץ ביום 24.2.11, הרי שבתצהירו של דודי, כעולה מן ההחלטה האחרת נכתב, כי הנתבע רכש בפועל כרטיס טיסה ועתיד לעזוב את הארץ ביום 21.3.11.

אמנם, באופן ניסוח שני התצהירים השונים (היינו בדמיון הבולט ביניהם, למעט בסוגיית התאריך), אין בהכרח כדי להטות את הכף לטובת המסקנה לפיה, כנטען על ידי הנתבע, עסקינן בקנוניה שרקמו התובע ודודי על מנת להביא בכזב לעיכוב יציאתו של המבקש מן הארץ (שכן אין להוציא מגדר מתחם הסבירות את האפשרות לפיה לאחר שעוכבה יציאתו מן הארץ בתובענה שלפני רכש המבקש כרטיס טיסה חדש, מתוך תקווה שיבוטל צו עיכוב היציאה מן הארץ במסגרת הדיון – או אז מדובר לכל היותר במעשים שבשליטתו של המבקש עצמו).

אולם עובדות נוספות שהתבררו בחקירתו המשלימה של התובע בקשר עם ראיות אלה מבססות זיקה של ממש בינו ובין דודי (עובדות שלא היו קרובות לכדי ביאור במהלך הדיון שקדם למתן ההחלטה, הגם ששמו של דודי נזכר בקצרה במסגרת החקירה).

התובע טען בחקירתו, כי בינו ובין דודי נרקם קשר על רקע מעשיו של הנתבע (בגינן הוגשה תביעתו), רק לאחר שניתן על ידי כב' הרשם (דאז) פלקס צו עיכוב היציאה מן הארץ, וזאת באמצעות שותפו לשעבר, אחד בשם בנצי, שניהם נושים בנתבע, לפי הנטען (ראו בעמ' 14 לפרוטוקול).

עוד, וחשוב מכך, התברר, כי דודי (או על פי גרסה אחת, מי מטעמו) שילם, לבקשת התובע, סך של 2,500 ₪ שנפסקו על ידי כב' השופט ע' שחם במסגרת הערעור על ההחלטה (בעקבות ביטול החלטה שניתנה על פי צד אחד ; ראו בעמ' 14 לפרוטוקול). גרסתו של התובע לעניין זה, לכל הפחות לא היתה אחידה, ובעוד שבתחילה ניתן היה להבין מגרסתו שדודי שימש רק כצינור לתשלום סכום ההוצאות, מאוחר יותר שינה התובע את גרסתו וטען כי עסקינן בהלוואה שניתנה לו על ידי דודי, ואשר סכומה הושב לו. בתחילה ציין התובע, כי אמנם אחד מן האחים לבית אליהו אמנם שילמו את סכום ההוצאות אולם הוא עצמו נתן את הכסף (עמ' 14 לפרוטוקול). דא עקא, מאוחר יותר טען התובע, כי הוא השיב לו את הכסף (עמ' 18 לפרוטוקול). לבסוף, בחקירתו החוזרת, ולשאלת בא כוחו, הבהיר התובע כי דודי הוא שנתן לו את הכסף, במסגרת הלוואה, שהושבה במלואה בין היתר באמצעות הפקדת הכספים אצל בא-כח התובע עצמו (עמ' 20 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט מדוע היה צריך דודי עצמו לשלם במישרין את סכום ההוצאות, אם עסקינן בהלוואה, השיב התובע, כי "... אני נמצא בירושלים, דודי נמצא בתל-אביב, סיפרתי לו על כך והוא הלך והפקיד. למה הוא צריך להעביר לי את הכסף כשהוא הלך והפקיד..." (עמ' 20 לפרוטוקול).

גם אם אניח, כי הלכה למעשה נתן התובע גרסה אחת, וכשטען בתחילה בחקירתו הנגדית כי הוא עצמו "נתן את הכסף", התכוון למעשה לכך שהשיב לדודי את הסכום ששילם עבורו, עדיין נמצאנו למדים, כי בפועל התקיים בין דודי ובין התובע קשר ישיר שבא לידי ביטוי גם בנכונות לשלם עבור התובע כספים כפי הנראה מבלי לקבל בטוחות להשבתן. הסברו של התובע לשאלת בית המשפט אף הוא אינו מתיישב עם השכל הישר. במיוחד בעידן שבו העברת כספים – גם שעה ששני הצדדים נמצאים בערים שונות – מתבצעת השכם והערב בלחיצות כפתור ובשיחות טלפוניות, ושעה שאם אמנם הסיבה לאופן ביצוע הפעולה היה רצונו של התובע להימנע מלהטריח את דודי, יכול היה התובע על נקלה להתייצב אצל דודי עצמו על מנת לקבל לידיו את כספי ההלוואה, אולם תחת זאת ביכר שדודי הוא שיכתת רגליו וישלם עבורו את סכום ההוצאות. לכך יש להוסיף, כי התובע אף לא הציג כל ראיה לכך שאמנם הלוואה נטענת זו הושבה לדודי. שתי מסקנות ניתן, אפוא, להסיק, מהתנהלותו של התובע בחקירתו סביב סוגייה זו- האחת, שבינו ובין דודי התקיים קשר ישיר בזיקה להליכים בתובענה שלפני ; השניה, שלמצער לא השכיל התובע, להזים את החששות שהעלה בא-כח הנתבע באשר למיהותו וטיבו של הקשר בינו ובין דודי, ביחס לנתבע עצמו.

כפי שטען בא-כח הנתבע בסיכומיו, משאין מחלוקת כי התובע עצמו מצוי בקשר כזה או אחר עם דודי, במיוחד בשים לב להזדמנות שניתנה לו להציג גרסה עובדתית מתאימה שתזים את טענות הנתבע, גם בעצם העובדה שראיות כאלה לא הובאו על ידי התובע יש כדי לכרסם במסגרת העובדתית ששימשה כמסד להחלטה. שכן הלכה למעשה, לא הובא כל טעם של ממש מדוע לא הביא התובע כל ראיה מטעמו של דודי עצמו (בין אם בתצהיר ובין אם אחרת), אשר תאיר את נסיבות הקשר שביניהם. עסקינן בראיות שלמצער התובע הינו צד קרוב ונגיש יותר להבאתן, וכידוע, ההנחה היא, כי "....הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלבנטית מבלי לספק טעם משכנע לכך, מובילה למסקנה שאילו הובאה, היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה ועל כן ההימנעות תומכת בראיותיו של הצד שכנגד..." (ע"א 989/03 א' חטר-ישי - משרד עורכי דין נ' חיננזון פ"ד נט(4), 796 , 807-808 ; כן ראו: 651 ע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' סאטא תקדין-עליון 2006(1), 991 וע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(1). לעניין זה איני מקבל את הסבריו של בא-כח התובע, שהובאו בעל פה לעניין שהות בלתי מספקת להבאתן (גם אם אתחשב בטעם הרפואי שלפי הנטען מנע ממנו לעבוד במשך ימים מספר), שכן מאז ניתנה החלטת ערכאת הערעור ביום 3.7.11 ועד לקיומו של הדיון ביום 31.7.11, דומני שהיה לתובע (שהעובדות מלמדות על כך שיכול היה להטריח את דודי בתשלום כספים עבורו באופן זה או אחר) די והותר סיפק על מנת להמציא ראיות מטעמו, שתבהרנה את טיבו של הקשר עם דודי. לעניין זה אין די בהסברים או בתזות העובדתיות שנשמעו מפי בא-כוחו של התובע בסיכומיו בלבד, ואשר לא נתמכו בכל תשתית ראייתית.

הוא הדבר גם בכל הנוגע לכך, שהלכה למעשה לא הציג התובע (שגם עתה אך טען כי יוכל – בלשון עתיד – להמציא ראיות) כל ראיה של ממש לכך שלנתבע חובות לגורמים אחרים והלכה למעשה אף התברר כי דודי עצמו, אשר ביקש לעכב את יציאתו של הנתבע מהארץ ונדחה, כלל לא הגיש תביעה נגדו בסופו של יום (כך שגם בעובדה זו, שנתבררה לאחר מתן ההחלטה, יש כדי לערער את היסודות ששימשו בסיס להחלטה).

שעה שההחלטה עצמה, במסגרתה הותר לאותה העת, צו עיכוב היציאה מן הארץ על כנו, נסובה על מסגרת ראיות נסיבתית שנתמכה וחוזקה באי מתן גרסה על ידי הנתבע, דומני שעתה הדין עם הנתבע דווקא. זאת, שכן מאז ניתנה ההחלטה התערערה מסגרת ראיות זו על ידי הוכחת מערכת של קשרים בין שניים – התובע ודודי – אשר נסובה למצער סביב הליכי עיכוב היציאה מן הארץ כנגד הנתבע (בין אם בעקיפין ובין אם במישרין). במיוחד שעה שתביעה מטעמו של דודי לא הוגשה, ובשים לב לדמיון המהותי שבין תצהירי שני הצדדים (למעט מועד היציאה מן הארץ השונה) לא ניתן לפסול על הסף את את החששות שהעלה הנתבע, ואשר תשובות בראיות (ולו לכאורה) לסימני השאלה שחששות אלה העלו לא סופקו על ידי התובע (הגם שמנגד, לא ניתן לפסול אפשרויות אחרות). לכל הפחות ניתן לומר שמחדלו הראייתי של הנתבע באי מתן גרסה מתאזן עתה אל מול מערכת העובדות החדשה ואי מתן גרסה עובדתית קוהרנטית מטעמו של התובע באשר לה.

גם אם יתכן שהשאלה מדוע ירקמו השניים קנוניה כנגד הנתבע לא הובהרה די צרכה (הגם שבכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבע ביום 1.5.11 יכולים אנו למצוא ראשית הסבר לדבר), הרי שעה שבסעד של עיכוב יציאה מן הארץ, שהוא אחד מן הסעדים הזמניים החמורים יותר שניתן להטיל במסגרת הליכים אזרחיים עסקינן, דומני שדי ממילא בכלל האמור לעיל על מנת להצביע על מסגרת עובדתית ונסיבתית שבכוחה לשנות מן ההחלטה. זאת במיוחד, שעה שבעובדות שהובאו מפי התובע עצמו, לאחר ובעקבות הבאת הראיה החדשה (ובשקלול עימה), יש כדי לסדוק בתשתית שהובילה למתן ההחלטה.

זאת ועוד: כפי שכבר הובהר במסגרת ההחלטה, תכליות עיקריות העומדות בבסיס עיכוב יציאתו מן הארץ של נתבע, בטרם זכה התובע בדינו, הינן הצורך להבטיח התייצבותו למשפט (היינו לאפשר את קיום ההליך) וכן הרצון לאפשר, ככל שיזכה התובע בדינו, להבטיח חקירה אפשרית בדבר נכסים מהם ניתן להיפרע דין (ראו בהחלטה).