צברי ואח' נ' סופר ואח'

החלטה

עניין לנו בבקשה להפחתת תשלומים חודשיים אשר הגישה גב' רחל סופר-סייג (להלן: "החייבת"), לשיטת החייבת, מאז החלטתי הקודמת, אשר ערעורה עליה בבית המשפט העליון נדחה, חל שינוי נסיבות מהותי המצדיק העתרות לבקשה. זאת ועוד; לשיטת החייבת, בית המשפט העליון לא קיבל או אישר מאומה בדבר יכולתה לעמוד בתשלום החודשי, אלא הפנה אותה לבקש את הקטנתו בערכאה הדיונית, היא בית המשפט של חדלות פרעון; ומכאן הבקשה שבפני.

אין ולא יתכן מקום למחלוקת (אף לא מצד הנאמן וכונס הנכסים הרשמי, המתנגדים לבקשה) כי להבדיל מפסק דין אזרחי "קלאסי" המכריע פלוגתאות, הרי שפסק-דין הקובע תשלומים חודשיים שעל פושט רגל לשלמם לקופה, אינו יוצר מעשה בי-דין המשתיק את החייב מלבקש, בעת הצורך, דיון מחדש בתשלום העיתי וקביעת שיעור חדש.

אוסיף ואעיר, כי אף במקום בו מוגבל חייב פושט רגל מהגשת בקשות אחרות, נוכח ניצול לרעה של הליכי בי-דין והגשת בקשות סרק, הרי שאין להחיל את ההגבלה על בקשה הנוגעת לתשלום החודשי – ולו נוכח העובדה, כי הותרה על כנו של צו תשלומים שהחייב אינו יכול לעמוד בו, משמעה יכול להגיע עד לכדי השתת מאסר אזרחי מתחדש על החייב, בלא שיוכל הלכה למעשה להשתחרר ממנו, נוכח היותו של התנאי לכך בלתי אפשרי. אי לכך, אכן זכותה המלאה של החייבת להגיש בקשה להפחתת התשלומים החודשיים; ואין בעובדה כי הליכים אחרים שהגישה התבררו כהליכי סרק, בכדי לפגוע בזכותה זו.

אלא מאי? בכל הנוגע לעיתוי המצדיק הגשת בקשה כזו לשינוי צו, מוטל הנטל על החייב להוכיח שינוי נסיבות מהותי, אשר התרחש לאחר הדיון וההכרעה הקודמים. לשון אחר; יש להבחין הבחן-היטב בין שינוי נסיבות, לבין מיחזור טענות שכבר הועלו בעבר ונדחו; ואין להתיר הפיכה של בקשה לעיון מחדש לזירה לויכוח עם הערכאות בעניין אותן טענות שכבר נדונו והוכרעו לגופן. זאת כאמור, להבדיל מנסיבות חדשות שנוצרו לאחר ההכרעה הקודמת, או למצער לא נדונו במסגרתה כדבעי. כך למשל, עניין אחד הוא חייב שטוען כי תאונה שעבר פגעה קשות בכושר ההשתכרות עליו התבסס בית המשפט בעת קביעת צו התשלומים הקודם, לבין חייב השב וטוען כי הקביעה הקודמת התבססה על טעות משפטית או עובדתית, בקובעה כי עסק או נכס פלוני שייך לו, בעוד בפועל הוא שייך לצד ג'. יוצא, כי מצב בו אותה קביעה בגין העסק או הנכס שימשה לקביעת צו התשלומים הקודם, אין החייב זכאי לשוב ולפתחה לדיון מחודש, משל לא היו הדברים מעולם. זאת, אלא אם כן חל שינוי באותו נכס לאחר ההחלטה השיפוטית הקודמת.

זאת ועוד; בכל הנוגע לצו תשלומים, יש להפריד הפרד-היטב בין טענות הנוגעות לאי-יכולת לעמוד בצו עצמו, לבין טענות כלליות הנוגעות למסת הנשייה. אמנם, מקום בו השתנתה מצבת הנשייה באורח כזה שהופך את החייב לסולבנטי למעשה, במובן זה שהסכום הכשר לחלוקה בפועל בין הנושים עולה על מצבת החובות, אין טעם להחזיק את החייב במצב של פשיטת רגל בכלל, או לחייבו בתשלום חודשי בפרט. אלא, שלא כאלו הם פני הדברים מקום בו – כבנסיבות המקרה דנן – רוב הסכומים ה"מצויים" בקופה, שנויים במחלוקת וצדדי ג' טוענים לבעלות בהם. זאת, אף אם הנאמן והחייבת (שלא כמנהגם הרגיל) תמימי דעים כי אותם סכומים שייכים לחייבת. במצב דברים זה, וודאי שלא ניתן להתייחס אל הסכומים כאילו אותו צד ג' ותביעתו להם אינה קיימת.

יש להבחין הבחן-היטב, במצב דברים זה, בין שאלת הסכום בקופה ואיזה אחוז מהחובות ניתן לפרוע בעזרתו (מחלוקת שבחלקה למצער הנאמן והחייבת נמצאים באותה צד, אל מול צדדי ג'), לבין עצם יכולתו של החייב לעמוד בתשלום החודשי;

אף אם יתברר בסופו של דבר, כי כל התביעות של צדדי ג' נדחו, ובקופה הצטבר, כולל התשלום החודשי, סכום העולה על מסת החובות הסופית של פושט הרגל, הרי ממילא קיימת לו זכות שיורית לשוב ולקבל לרשותו את היתרה; ובוודאי שאין היא ניטלת לכיסו של הנאמן או של אי-מי אחר.

לסיכום נקודה זו; בדרך-כלל, שאלת מסת הנכסים בקופה לחוד, ושאלת יכולתו של פושט הרגל לעמוד בתשלום החודשי לחוד; ואין טיעונים בעניין הראשון יכולים, בדרך-כלל, להוות עילה לשינוי החלטה בעניין השני. זאת, וודאי וודאי מקום בו לא עומדת על הפרק הצעת הסדר נושים ממשית ורצינית, הכוללת הבאת סכומים נוספים "מבחוץ", ואשר יתכן וניתן יהיה להשתמש בה בכדי לסיים לאלתר את ההליכים לשביעות רצונם של כל הצדדים.

די בכך, כדי להטיל סימן שאלה גדול בכל הנוגע לטענת "הנסיבות החדשות" שמעלה החייבת. זאת, כאשר במלוא הכבוד הראוי, כל אותם טיעונים בדבר העדר מקורות הכנסה כביכול לאחר פשיטת הרגל, משבר כספי והעדר נכסים, הועלו, נדונו ונדחו בהחלטה ארוכה ומנומקת של בית משפט זה. בעניין זה, ושלא כטענת החייבת, דחה בית המשפט העליון בשתי ידיים את טענותיה, כהאי לישנא:

"אכן, מדובר בסכום גבוה. נדיר ביותר שבהליך פשיטת רגל מושת תשלום חודשי בסכום כזה. עם זאת, וכפי שכבר צוין, אין עסקינן בהליך פשיטת רגל שגרתי. החייבת ניהלה, כאמור, עסקים במדינות שונות. לפי ממצאיה של הערכאה הדיונית היא המשיכה לנהל רמת חיים גבוהה לאחר שניתן צו כינוס. ממצאים שונים מעלים ספק לגבי מידת שיתוף הפעולה שלה עם הנאמן, ונוקטים אנו לשון המעטה. נוכח ממצאיה של הערכאה הדיונית, לא מצאנו בסיס להתערב בשיעורו של הסכום החודשי"

הדברים דנן מדברים בעד עצמה, ולא אוכל לקבל את טענות החייבת, מהן כמעט ועולה כי בית המשפט העליון כתב מה שלא התכוון, והתכוון למה שלא כתב. את הדברים יש לקבל כפשוטם: אימוץ ממצאי הערכאה הדיונית, לאחר שאף בית המשפט העליון השתכנע באי-אמינות טענות החייבת, ובכך שהיא עושה דין לעצמה ואינה משתפת פעולה עם הנאמן.

אכן עיינתי בתחשיבים שצורפו לבקשה זו; אולם במלוא הכבוד הראוי, אין מדובר אלא בחזרה, פחות או יותר, על מה שנטען ונדחה בעבר. אין עסקינן, בשום פנים ואופן, ב"שינוי מדיניות" מצידה, וחשיפת מידע על עסקיה ונכסיה האמיתיים, לרבות בחו"ל (ואין נפקא מינה אם חלקם מוסתרים באורח כזה, שאף יפוי הכוח שניתן לנאמן לא הביא לאיתורם), שזו היתה המלצתו של בית המשפט העליון לחייבת – המלצה שלמרבה הצער, לא קוימה, וספק אם בכוונת החייבת לקיימה.

יוצא, שאין בפני כל טיעון חדש ממשי לגבי יכולתה של החייבת, נכסיה או עסקיה, אלא אך העלאה מחדש של אותן טענות שכבר נדחו – ולפיהן החייבת כמעט חסרת כל, אינה מנהלת עסקים, ואינה יכולה לשלם אלא סכום זעום. טענות אלו נדונו ונדחו, בהרחבה, בהחלטתי הקודמת, תוך התייחסות מפורטת לעדות החייבת ולאמינותה – או ליתר דיוק, חוסר אמינותה;

לא הונח בפני, לצערי, כל חידוש, וודאי שלא גילוי כנה ובתום לב של עסקים ונכסים שהחייבת בחרה להסתיר קודם לכן; נהפוך הוא. תחת זאת, המשיכה החייבת – לצערי, כהרגלה – והגישה בקשות מבקשות שונות, חלקן בלא כל הצדקה, תוך שהיא מנסה לנהל, פשוטו כמשמעו, מערכה אישית הן כנגד הנאמן והן כנגד בית המשפט; לרבות בקשת פסלות חדשה, שלא הייתה אלא "מחזור" של בקשה קודמת, ואשר נדחתה בידי בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ג'ובראן, על-פניה ולאלתר. זאת, לצד שפע הליכים ו"מתקפות נגד" אחרות, במסגרת ערעורים ובדרכים אחרות. זאת, כמעט באורח – ואני זהירה בלשוני – שנראה כניסיון להלך אימים על כל הגורמים המעורבים בתיק, לבל ינסו לעמוד בדרכה או לאכוף עליה את הדין. לא בכדי, העיר אף בית המשפט העליון, מפי כב' השופט עמית ברע"א 4037/12 כי:

"המבקשת מנהלת עשרות הליכים משפטיים בערכאות שונות, איננה נוהגת לשלם הוצאות שהושתו עליה, ונראה כי היא עושה שימוש לרעה בהליכים כדי להתיש את הנאמן, הנושים ובית המשפט" (וראה גם החלטת כב' הרשם שני בע"א 2641/13, המדברת בעד עצמה)

צודק כונס הנכסים הרשמי, כי בסופו של יום, לא עלה בידי החייבת להוכיח כל שינוי נסיבות מהותי הנוגע ל י כ ו ל ת ה ת ש ל ו ם שלה, מעבר להחלטה בבקשה 101 לעניין זכאותו של בעלה למחצית מדמי שכירות הנכס במושב גיתית; פער, המסתכם לכל היותר בסך חודשי של 2,000 ש"ח. בכך, אם אלך לקולא עם החייבת, ניתן וראוי להתחשב; אולם מכאן ועד לביטול צו התשלומים בסך 15,000 ש"ח, והפיכתו לסך חודשי של 1,000 ש"ח, רב הדרך.הנקודה האחת והיחידה אשר יש בה ממש בטענות בא-כוחה של המבקשת, הינה כי ראוי ונכון להגיע להסדר נושים אשר יסיים את התיק.

זאת ועוד; אין זה בלתי מקובל, כי בהסדרי נושים מסוג זה, לצד הכספים לחלוקה בעין ולאלתר והאחוז מהנשייה שהם מכסים, קיימת התייחסות אף למקורות נוספים שעודם מצויים בהליכים בערכאות אחרות, תוך חלוקת הסיכוי והסיכון שבתביעות אלו בין הנושים לחייב. כך למשל, יתכן אף יתכן כי חייב מציע הצעת הסדר הכוללת תשלום וודאי המכסה חמישים אחוז מהחובות שאושרו בידי הנאמן, ולצד זאת הוא מתחייב לשתף פעולה ולסייע בהליך תלוי ועומד כנגד צד ג', שאם יצלח יוסיף לנושים כך וכך אחוזים נוספים מכלל הנשייה. במצב כזה, אין כל פסול בכך כי יוצע – והנושים, אם יחפצו בכך, יסכימו – להסדר המציע חמישים אחוז באורח וודאי, ואפשרות לקבל, למשל, שלושים אחוז נוספים אם הליך פלוני יעלה יפה.

אלא מאי? הסדרים כאלו, מעצם טיבם, כוללים מרכיב ניכר של סכום וודאי, לצד הסכומים שעודם שנויים במחלוקת והחייב והנושים גם יחד מקווים להכניסם לקופה. זאת, כאשר בדרך-כלל מנסה החייב "לפתות" את הנושים באמצעות הצעה הכוללת גם ובעיקר הכנסה לקופה של סכומים ניכרים שלא היו בה קודם – וזאת ממקורות חיצוניים שלכאורה אינם כבר כעת בהישג ידם המיידי של הנושים. יוצא, כי על מנת להציג הצעה ממשית להסדר, חרף אי-הוודאות שבתביעות התלויות ועומדות לגבי חלק ניכר מהכספים המצויים בקופה כעת, על החייבת להתכבד ולהציע מקורות חדשים ומשמעותיים. זאת, אף אם לא תודה בהכרח כי מדובר בכספים שהיו שייכים דווקא לה לאורך כל התקופה;

כל עוד יוצע לנושים דיבידנד בעל חלק וודאי בשיעור מספק, הרי "איש באמונתו יחיה". זאת, לצערי, טרם עשתה החייבת; ואין לי אלא לקוות כי תשנה דרכה זו בעתיד, באורח שיוכל אכן להביא לסיום התיק ולשחרורה מנטל חדלות הפירעון, ההליכים והמאסרים הרובצים מעליה. סוף דבר; בנסיבות העניין, הבקשה לשינוי צו התשלומים נדחית ברובה; מלבד התחשבות בתוצאת בקשה 101, והפחתה לעת-עתה של התשלום החודשי לסך של 13,000 ש"ח לחודש.