צברי ואח' נ' סופר ואח'

פסק דין

מונח בפני ערעורה של החייבת, גב' רחל סופר סייג, על החלטת הנאמן לקבל באורח חלקי תביעת חוב שהוגשה כנגדה באיחור רב, מטעם החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית.
אין לי אלא להצר על העובדה כי החייבת בחרה להתעלם מהנחיות בית המשפט שנועדו הלכה למעשה לסייע לה להציג את עניינה ולמצות את זכויותיה. זאת, גם ובעיקר, נוכח העובדה כי מצאתי שלמצער מן הבחינה הדיונית, יש ממש בכמה מהטענות שהעלתה החייבת.
כך למשל, אין ולא יכול להיות ספק כי לחייב זכות מהותית לערער על הכרעות נאמן בתביעות חוב, וזאת בין היתר בהתאם למעמדו כ"נפגע" לפי סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל, מקום בוא הוא טוען כי הנאמן אישר תביעה שהיה עליו לדחותה;

כמו כן, ספק גדול אם היה מקום לדחות את בקשתה על הסף מטעמי אגרה, כפי שביקש המשיב לעשות. לעניין זה, זכותו של החייב לערער על הכרעות חוב היא זכות יסודית שלא בנקל יתערב בית המשפט ויאפשר את סיכולה; זאת במיוחד במקום בו, כמו בנסיבות התיק דנן, קיימת אפשרות כי הסך הכולל של תביעות החוב המאושרות יהיה כזה אשר יאפשר לחייב בבוא העת להציע הסדר נושים ובכך לסיים על הצד הטוב את תיק פשיטת הרגל כולו.
זאת ועוד; צדקה החייבת בטענתה; ראוי היה כי הנאמן יבקש את תגובתה בכל הנוגע לתביעת חוב חדשה המוגשת לו, ולא יסתפק באיזכור (אף אם לדעתו מפורט די הצורך) של העניין בתגובה לבקשה אחרת. כמו כן, ספק גדול בעיני, אם תלונת החייבת בהליך אחר, כי פועלו של הנאמן הצליח "לייצר" תביעת חוב של ההסתדרות הציונית, משמעה אכן הודאה בחוב דנן. עד כאן, יש ממש בטענות החייבת; ודווקא משום כך, אין לי אלא להצר על כך כי חרף החלטות בית המשפט, אשר בהן התבקשה להגיב לטענות מסויימות של הנאמן (ובהמשך גם של כונס הנכסים הרשמי) באורח מהותי, בחרה במפגיע שלא לעשות כן, ולהשליך יהבה בעיקר על טענות דיוניות.
כך למשל, בהחלטתי מיום 17.1.2003, הוריתי לחייבת כדלקמן:

"אכן צודקת החייבת בטענתה כי אין עליה חובה להגיב על טענות כלליות לכאורה שמעלה הנאמן, הנוגעות לבקשות אחרות בתיק ולא במחלוקת דנן. עם זאת, ראוי להעיר כי החייבת לא טרחה להתייחס אף לטענות מהותיות של הנאמן, ושלכאורה די בהן בכדי להכריע את הבקשה. כך למשל, הטענה כי היא מעלה טענות סותרות וכן כי היא מתעלמת מהכרעות שכבר ניתנו בעניין הנחלה בבית משפט זה. אי לכך, תתכבד החייבת ותבהיר תוך 7 ימים האם עודה עומדת על הבקשה. היקף התגובה לא יעלה על 3 עמודים".

נוכח חשיבות הדברים אבהיר; החלטה זו ניתה לאחר שהחייבת כבר הגישה כתב תשובה לקוני, ובו נמנעה מהתייחסות לדברים דנן לגופן. קרי, ההחלטה הנוספת נתנה הלכה לחייבת זכות להגיש תגובה נוספת, מעבר למה שהקנו לה טענות סדר הדין האזרחי. אלא, שתחת זאת ענתה החייבת בלקוניות כי היא עומדת על כל טענותיה, ומבקשת הכרעה מפורטת בהתאם להן; כך, סירבה פעם נוספת לנצל את ההזדמנות שניתנה לה, להשיב באורח מהותי לטיעוני הנאמן וכונס הנכסים הרשמי.
נוכח האמור לעיל, אין לי אלא להכריע לפי מה המצוי בתיק עצמו. טענתה הדיונית המרכזית של החייבת, נוגעת לאיחור הגדול בהגשת תביעת החוב, ולעובדה כי חרף זאת מצא הנאמן לנכון לקבל אותה. ללא צורך לקבוע מסמרות בדבר, אעיר כי יתכן ולו היו הדברים נידונים בהתאם להלכה הקודמת (שאינה במעמד של הלכה מחייבת) שנפסקה בין השאר בבית משפט זה ומצוטטת בהרבה בידי החייבת, יתכן שהיה עולה בידי החייבת להביא לכך כי "הרף הקשיח" של המועד להגשת תביעת חוב לפי סעיף 71(ב) לפקודה, היה מביא לדחיית התביעה על הסף. זאת, ככל שלא היה עולה בידי ההסתדרות הציונית להוכיח כי החייבת הטעתה אותה באורח אקטיבי להאמין שהיא עודה סולבנטית.
אלא שהלכות בתי משפט מחוזיים אלו שמצטטת החייבת, נהפכו זה לא מכבר בידי בית המשפט העליון בהלכת "מלונות רותם", אשר התוותה קו מקל בהרבה בכל הנוגע לנושה הטוען כי לא ידע על כך כי החייב פושט רגל, וזאת מקום בו הסדר נושים טרם אושר, ולא חולקו עדיין דיבידנדים לנושים האחרים.

בנסיבות המקרה, הרי דומה כי למקרים כמקרה שבפני בדיוק כיוון כב' הנשיא גרוניס את דבריו בפרשת מלונות רותם. זאת, כאשר החייבת אינה מכחישה כי לא יידעה את ההסתדרות הציונית אודות מצבה, ואף מלינה על הדרך בה התנהלות הנאמן בעניין הנחלה "העירה" את הנושה דנן והביאה אותו להגיש תביעת חוב. זאת, כמו לא היה בירור אמת של מצבת החובות בבחינת חובה שדווקא התעלמות ממנה מצד הנאמן היתה יכולה להחשב לאי-ביצוע ראוי של תפקידו. כך או אחרת, בנסיבות המקרה, איני מוצאת לנכון להתערב בקביעתו העובדתית של הנאמן בכובעו המעין-שיפוטי, כי הנושה לא ידעה את האמת בזמן; קל וחומר שאיני יכולה לעשות כן, מקום בו החייבת עצמה מעדיפה לצאת ידי חובתה בטיעונים לקוניים, חרף העובדה כי בית המשפט מבקש ממנה, פעם ופעמיים, להועיל וליתן התייחסות מפורטת לגופם של דברים.

אי לכך, הרי דין טענה מרכזית זו של החייבת להדחות.

טענה שניה של החייבת, הינה כי הנאמן לא העביר את תביעת החוב לתגובתה. כפי שהוער קודם לכן, יתכן אף יתכן כי הנאמן היה מיטיב לעשות, לו אכן העביר באורח ישיר את העניין לתגובת החייבת, ולא הסתפק בתגובה בבקשה אחרת המתייחסת לאותו עניין.
אלא, שאף אם נפל מחדל בתגובת הנאמן, הרי שהחייבת, לצערי, "פיצתה" על כך במחדל זהה, או שמא מחדל כמעט מכוון, שנעשה מטעמים שאין לי אלא לתהות עליהם. משהגיע הדבר לבית משפט זה כערכאת ערעור, ובית משפט זה הפעיל את סמכותו ושיקול דעתו וביקש מהחייבת להעלות טיעוניה בפירוט – קרי, ליתן במסגרת ערעור זה את אותה תגובה מפורטת שנמנעה ממנה לשיטתה בשלב הראשון, בחרה החייבת לסרב לכך הלכה למעשה. זאת, חרף העובדה כי הזהרתי אותה מפורשות, כי אי-מתן תשובה לכמה מטיעוני הנאמן עשוי הלכה למעשה להכשיל את ערעורה.
יוצא, כי אף אם קופחה זכותה הדיונית של החייבת בשלב הראשון שנערך בפני הנאמן, הרי שניתנה אף ניתנה לה הזדמנות לתקן את המעוות, והיא בחרה שלא לעשות כן. זאת, ככל הנראה תוך שהיא מתעקשת על "מבנה דו-שלבי" מלאכותי, ארוך ובלתי נדרש של פסילת הכרעת הנאמן תחילה מטעמים טכניים, ורק לאחר מכן, לכל היותר, דיון לגופו של עניין. אי לכך, הרי שאין בטענה זו על אי מתן זכות תגובה, במלוא הכבוד הראוי, בכדי לסייע לחייבת בשלב הנוכחי.
משהגענו לכאן, לא נותרו אלא הטיעוניים הלקוניים למדי של החייבת לגופם של דברים. זאת, כאשר בצורתם הנוכחית, החלקית והחסרה, הם רחוקים עד מאד מלשכנע אותי כי החייבת עמדה בנטל ההוכחה המוטל על מגיש ערעור כנגד הכרעה מעין-שיפוטית.
בלא כל צורך להאריך ולדון בטענה שאינה מובנת מאליה כלל ועיקר, כי חתימתה של החייבת זוייפה, אי-אז בשנות ה-80 (ובידי מי זוייפה? האם לשיטת החייבת פועלת ההסתדרות הציונית כאחרונת העבריינים?), הרי שבמסגרת תיק פשיטת הרגל, כבר נדון ונקבע, כי החייבת ובעלה היו שותפים שווים מניה וביה בנחלה, וכי החייבת אכן עשתה בה שימוש. זאת, כאשר הטענות כי בעלה של החייבת לבדו היה הבעלים נדחו – בין היתר, תוך מתיחת ביקורת נוקבת על הנסיון לעשות שימוש בטענות אודות תחולה של הדין הירדני על אזרחים ישראלים, ועוד כהנה וכהנה טענות אשר הסתברו ככאלו שאינן מחמיאות לכנותה ולתום-ליבה של החייבת, וזאת בלשון המעטה.

זאת ועוד; אין צורך להכביר מילים אודות העובדה, כי מי שמשתמש בנכס באורח קבוע שנים ונוהג בו מנהג בעלים, ספק גדול אם הוא יכול להתכחש בדיעבד לבעלותו בנכס בטענות מטענות שונות, כאילו מעולם לא רכש את הנכס וחתימתו זוייפה. יוצא, כי לא די בכך כי החייבת אינה מסבירה ואף אינה מנסה להסביר את הסתירות שבין טענותיה כיום לטענותיה בבקשות קודמות, אלא שלצערי אף במסגרת הערעור הנוכחי היא מוסיפה "נדבך" לתמיהות בדבר האורח בו היא בוחרת להתנהל.