צביבך נ' רשות השידור/המשרד הראשי ואח'

החלטה

בפניי בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש – הוא צד ג', על החלטת כב' רשמת ההוצל"פ ענת דבי מיום 30.1.11, בתיק הוצל"פ 01-07926-49-2, לפיה נדחתה בקשת המבקש לפיה עתר המבקש להורות למשיבה 1 – היא הזוכה, להשיב לידו הכספים ששולמו על ידו בתיק ההוצל"פ. כן נדחתה בקשת המבקש כי הרשמת הנכבדה תורה על ביטול המצאת האזהרה לידי המשיב 2 – הוא החייב, באמצעות המבקש שהינו אביו, בטענה כי החייב אינו מתגורר בארץ מאז שנת 2006.

בהחלטתה קבעה הרשמת כי בכל הנוגע לטענת המבקש בקשר עם תקינותה של המצאת האזהרה: "על טענה זו להטען ע"י החייב עצמו ולא ע"י צד ג' ובכל אופן, ממועד הטלת העיקול על חשבון החייב (באוקטובר 2010) ידע החייב על פתיחת התיק. החייב בחר שלא להגיש התנגדות לביצוע התובענה, אף שמתגובת הזוכה עולה כי שהה בארץ מ 18.12.10 ועד יום 01.01.11. בנסיבות אלו, משהחוב אינו מוכחש ומששולם לאחר שננקטו הליכים כנגד רכושו של החייב (המדובר בחשבון משותף לחייב ואביו), אינני נעתרת לבקשה".

בהתאם להחלטתי מיום 1.3.11, הוגשה תגובה המשיבה 1 (להלן: "המשיבה"), לבקשה. המבקש אף הוא הוסיף והגיש תשובה לתגובת המשיבה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שבפניי, ובחנתי טענות הצדדים מצאתי כי לא נפל פגם בהחלטת הרשמת הנכבדה באופן המצדיק התערבותי ולפיכך דינה של הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.

בכתב התגובה שהגישה המשיבה, אשר נתמכה בתצהירים, פורטה השתלשלות האירועים, כדלקמן:

ביום 30.8.09, הגישה המשיבה כנגד החייב בקשה לביצוע תביעה על סכום קצוב במסגרת תיק ההוצל"פ, בגין חוב אגרת טלוויזיה. כפי שעולה מנספח א' לתגובה, תביעה זו הוגשה לאחר ששיחות טלפוניות שבוצעו מול החייב ורעייתו בניסיון להגיע להסדר לתשלום החוב, לא צלחו.

ביום 11.10.10, הוטלו עיקולים על זכויות החייב בבנקים שונים, לרבות על חשבון בנק משותף של המבקש והחייב.

ביום 20.10.10, פנה המבקש למשיבה. בעקבות הפנייה האמורה קיבל המבקש הסבר מפורט על מהות החוב. כן הוסבר למבקש כי יש באפשרותו לפנות לרשם ההוצל"פ בבקשה לביטול העיקול, אולם המבקש החליט להגיע להסדר עם המשיבה ולשלם את החוב, לאחר שהמשיבה ניאותה, לפנים משורת הדין, להפחית מסכום החוב. (לתגובת המשיבה צורף כנספח ד' תדפיס מתיק ההוצל"פ לפיו החוב עמד ע"ס של 5,300 ₪, בעוד שבמסגרת ההסדר אשר צורף כנספח ג' לתגובה שילם המבקש סך של 3,287 ₪ בלבד).

כחודשיים לאחר ביצוע התשלום על ידי המבקש, וסמוך לאחר הגעת החייב לארץ ביום 8.12.10, הגיש המבקש בקשתו הנ"ל, בפני הרשמת הנכבדה.(המשיבה צירפה כנספח ב' לתגובתה תדפיס כניסות ויציאות של החייב לארץ לפיו שהה בארץ בין התאריכים 18.12.10 ועד 1.1.11)

כפי שקבעה הרשמת הנכבדה בהחלטתה, גם אני בדעה כי הבקשה לביטול המצאת האזהרה צריכה להיות מוגשת על ידי החייב ולא על ידי המבקש, וזאת מבלי שהנני נדרש להתייחס ולקבוע מסמרות בשאלת תקינותה של ההמצאה שבוצעה לחייב. לטעמי לנוכח התנהלותו האמורה לעיל, המבקש הינו מושתק מלהעלות כל טענה בקשר עם תקינות ההמצאה לחייב באמצעותו. אסתפק בכך שאציין כי חוסר תום ליבו של המבקש שבפניי זועק לשמיים.

בכל הנוגע לבקשתו של המבקש להשבת הכספים ששולמו על ידו, הרי שסבור אני כי רשם ההוצל"פ נעדר כל סמכות לדון בטענה מעין זו.

סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1976, מתייחס למצבים בהם רשאים רשם ההוצל"פ לצוות על החזרתו של סכום ששולם לתיק ההוצל"פ, וזו לשונו:

"(א) כל סכום שנגבה מהחייב מעל לחוב הפסוק ישולם לחייב, ואם נמסר לזוכה, רשאי

רשם ההוצאה לפועל לצוות על החזרתו; הצו ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק דין

לטובת החייב נגד הזוכה.

(ב) שולם סכום כסף בטעות, תוך כדי הליכי הוצאה לפועל, רשאי רשם ההוצאה לפועל,

לפי בקשת צד מעוניין, לתת כל צו לתיקון הטעות; צו כאמור ניתן להוצאה לפועל

כאילו היה פסק דין".