צבי נ' אלמוג ואח'

פסק דין

הרקע ותמצית טענות הצדדים

1.התובעת והנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") היו מעורבות בתאונת דרכים ביום 17.05.13 בראשון לציון.

2.לטענת התובעת, פגעה בה הנתבעת בעודה בעצירה מלאה רמזור אדום, ונגרמה בשל כך "התנגשות עזה". התובעת טענה כי הנתבעת לא עצרה כדי להחליף פרטים כפי שהתחייבה, ונעצרה רק במקום מרוחק יותר כשהבחינה בתובעת נוסעת אחריה.

3.הנתבעת טענה כי פגעה ברכב התובעת פגיעה קלה בלבד כאשר "הורידה בשגגה לרגע את רגלה מהבלם", אז "רכב הנתבעת נע מעט קדימה ונגע קלות ברכב התובעת". הנתבעת טענה כי הנזקים הנטענים על ידי התובעת אינם קשורים לתאונה זו, שכן בשל התאונה לא נגרם לרכב הנתבעת כל נזק.

4.במהלך הדיון העידו הנהגות וכן בן הזוג של התובעת, שטען שהיה עד לאירוע.

דיון והכרעה

5. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים וראיותיהם, אני מעדיפה את גירסת התובעת, ולפיכך, יש לדעתי לקבל את התביעה בחלקה, הכל כפי שיפורט להלן.

6.התובעת לא היתה החלטית בחקירתה באשר למיקום הימצאותו של העד בעת התאונה. בתחילה מסרה שבן הזוג שלה עמד לצדה משמאל או שכבר בצע פניית פרסה, ולאחר ששקלה עוד בדעתה מסרה כי ככל הנראה העד כבר עבר ברמזור קודם לתאונה אך לדבריה היה עדיין בתחום הצומת לאחר שבצע פניית פרסה. מנגד, העד העיד באופן חד משמעי כי רכבו היה לצד רכב התובעת בעת התאונה, והוא תיאר את מעשיו לאחר הפגיעה בצורה אמינה ומשכנעת.

בסיום עדותו של העד אמרה לו התובעת שלא זכרה שהוא היה במקום מיד לאחר התאונה והערה זו רק הוסיפה לאמינותה של התובעת אשר בעדותה עשתה רושם מבולבל מעט.

7.הנתבעת טענה כי לא היה רכב נוסף באזור בעת התאונה, אך גם טענה כי לא ראתה ילדים ברכב התובעת. אישור המשטרה שצרפה התובעת לכתב התביעה כלל את פרטיהם של 4 נוסעים נוספים ברכב התובעת, כולם ילדים. יש בכך כדי לתמוך בגרסת התובעת ולהטיל ספק באשר לאמינות הנתבעת.

8.הנתבעת אינה מכחישה את העובדה שרכבה פגע ברכב התובעת, והתיעוד הרפואי שצרפה התובעת לכתב התביעה יש בו כדי להעיד על עצמת הפגיעה ברכבה: התובעת ביקרה בחדר המיון למחרת התאונה, אובחנה עם פגיעה מסוג צליפת שוט ונזקקה לטיפולים רפואיים במשך כחודשיים, ובכלל זה 6 טיפולי פיזיוטרפיה. אמנם, לא מדובר בתביעה בגין נזקי גוף אך המסמכים האמורים תומכים בטענה כי מדובר היה בפגיעה משמעותית – אפילו אם לא חזקה מאד - ואינם מתיישבים עם גרסת הנתבעת לפיה מדובר בנגיעה קלה בלבד.

9.התובעת צירפה לכתב התביעה הצעת מחיר שניתן לה ביום 27.5.13, להחלפת כיסוי גלגל רזרבי, צביעת כיסוי וצביעת הפגוש האחורי, בסכום כולל של 4,644 ₪ (לא כולל מע"מ). לאחר קבלת כתב ההגנה ולאור הטענה "כי התובעת לא הוכיחה את נזקיה עם חוות דעת שמאי ערוכה כדין ועל כן לא הוכיחה התובעת כל נזק בפועל", פנתה התובעת לשמאי וצירפה חוות דעת לתיק בית המשפט.

10.התובעת לא צירפה לכתב התביעה תמונות כלשהן המתעדות את הנזק לרכב בסמוך לאחר התאונה והתמונות שצורפו לחוות דעת השמאי צולמו ביום 1.1.14, היינו, למעלה מ-7 חודשים אחרי התאונה. חרף האמור, אני מקבלת את טענת התובעת כי בתאונה נגרם נזק לכיסוי הגלגל הרזרבי, וזאת כפי שעולה מהצעת המחיר שקבלה זמן קצר לאחר התאונה. הדמיון שבין הנזקים שפורטו בהצעת המחיר לבין אלה שצוינו בחוות דעת השמאי מספיק כדי לקבוע כי הנזקים שנמצאו על ידי השמאי היו קיימים ברכב בסמוך לאחר התאונה.

11.אמנם, התמונה שהציגה הנתבעת נ/1, אשר צולמה ככל הנראה ביום התאונה, אינה מדגימה נזק נראה לעין ברכב התובעת, או ברכב הנתבעת, אך מתמונות השמאי עולה כי הנזק לכיסוי הגלגל הרזרבי הוא בצורת סדק בצדו של הכיסוי ועל כן סביר שלא נראה נזק לעין בחלקו האחורי של הכיסוי. אין בהיעדרות נזק נראה לעין ברכב הנתבעת כדי לשלול את טענת התובעת לנזק בצידו של כיסוי הגלגל הרזרבי ולנזק לפגוש. אציין כי עלות תיקון הנזקים הוא בסכום של אלפי שקלים בודדים, ולא מדובר בנזקים משמעותיים שבהכרח יביאו לנזק נראה לעין ברכב הנתבעת.

12.לאור מקבץ האמור לעיל אני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי בתאונה זו נפגע רכבה פגיעה מאחור שהביאה לנזק בכיסוי הגלגל הרזרבי ולפגוש האחורי, וזאת בשל נהיגה בלתי זהירה של הנתבעת.

13.בהתאם לחוות דעת השמאי עלות תיקון הנזקים ברכב התובעת היא של 5,303 ₪. התובעת זכאית בנוסף גם להוצאותיה בגין שכר השמאי בסך 500 ₪, ובסך כל נזקיה הישירים והמוכחים 5,803 ₪.

14.בהליך זה אין מקום לפיצוי התובעת בגין היעדרותה במהלך חופשת המחלה שהומלצה לה, ואין כל ראייה כי נדרשה או תידרש לקחת שני ימי חופשה לצורך תיקון הרכב במוסך.

15.בתביעות בגין נזקי רכוש לרכב אין מקום לפסוק פיצוי נפרד בגין עגמת נפש. הפיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני יכלל בפסיקת הוצאות המשפט.

16.התובעת לא הוכיחה הוצאת דיבה או טרחה בלתי סבירה בקבלת פרטי הנתבעת. לעניין זה אזכיר כי התובעת טענה בכתב התביעה שהתקשרה למשטרה שהנחתה אותה כיצד לפעול, ובמהלך הדיון התברר כי לא שוחחה עם המשטרה אלא עם חברה, ויתכן שאם היתה ממתינה במקום התאונה היתה יכולה לקבל בנקל את פרטי הנתבעת, אלא שהיא מיהרה לעזוב את המקום בשל נוכחות הילדים הצעירים שעמה.