צבי כהן נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה טייבה ואח'

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת נ' בכור) בעפ"א 17492-12-15 ובעפ"א 19339-12-15 מיום 28.2.2017, בגדרו נדחו ערעורי הצדדים על גזר דינו של בית משפט השלום בנתניה (השופטת ח' קיציס) בתו"ב 56399-12-11 מיום 25.10.2015, אשר במסגרתו הושת על המבקש, בגין הרשעתו בעבירות לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) ולפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק רישוי עסקים), קנס בסך 30,000 ש"ח או 90 ימי מאסר תמורתו, לצד התחייבות בסך 60,000 ש"ח למשך שנתיים להימנע מביצוע עבירה מהעבירות שבהן הורשע. לצד בקשתו זו הגיש המבקש בקשה להוספת ראייה.

רקע והליכים קודמים

2. המבקש הוא אחד ממנהליה של חברת מפעלי מחזור שרונים בע"מ (להלן: החברה), שהיא המשיבה 3 בבקשה שלפניי. המשיבים 7-4 נמנים אף הם על מנהליה של החברה ובעלי התפקידים בה. ביום 20.9.2012 הוגש כתב אישום מתוקן נגד המבקש, החברה, והמשיבים 7-4, שייחס להם עבירות לפי חוק התכנון והבניה ולפי חוק רישוי עסקים. בכתב האישום נטען שהנאשמים הפעילו במקרקעין המצויים במרחב תכנון טייבה "תחנת מעבר לפסולת" כהגדרתה בתקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת), התשנ"ח-1998 (להלן: התחנה), זאת לכל המאוחר החל מחודש ינואר 2003 ועד למועד הגשת כתב האישום. על-פי המתואר, הפעלת התחנה היוותה סטייה מהייעוד התכנוני של המקרקעין, שיועדו לשימוש חקלאי, ואף חרגה מהיתר בנייה שהוצא לנאשמים בשנת 2003. בכתב האישום תוארו עבודות בנייה שבוצעו במקרקעין לאורך השנים, ללא היתר כדין ותוך עבירה על חוק התכנון והבניה. נוסף על כך, תואר, כי החל מחודש אוגוסט 2008 והלאה הנאשמים מפעילים את התחנה ללא רישיון עסק תקף – ובכך עוברים על חוק רישוי עסקים.

3. בית משפט השלום קבע שהנאשמים אכן מפעילים את התחנה כמתואר; ששימוש זה נוגד את יעוד הקרקע על-פי התכנית החלה; ושהפעלת התחנה אינה חוסה תחת היתר הבנייה משנת 2003. עוד נמצא כי בשנים 2008-2003 החברה קיבלה מידי שנה רישיון להפעלת התחנה, וככל הנראה קיבלה גם היתר לשימוש חורג במקום; אולם, בתאריך 1.8.2008 פקע תוקפו של הרישיון וניסיונותיה של החברה לחדשו לאחר מכן סורבו. בית המשפט ציין כי העדים מטעם עיריית טייבה (להלן: העירייה) לא הצביעו על שינוי בפעילות התחנה שהוביל אותם שלא לחדש את הרישיון, וכי, יתרה מכך, אף לאחר הגשת כתב האישום המשיכה העירייה להשתמש בשירותי החברה ולהעביר פסולת לתחנה. ברם, חרף זאת, נקבע כי אין פסול בהחלטת העירייה שלא לחדש את הרישיון כאמור, שכן הרשות רשאית לסרב לבקשה לרישיון בהינתן שהפעלת העסק נוגדת את הוראות חוק התכנון והבניה. בשים לב לאמור התקבל האישום הנוגע לפעילות ללא רישיון עסק, והאישומים בעבודות בנייה שבוצעו ללא היתר התקבלו בחלקם בלבד. בית המשפט דן באשמם של המנהלים השונים בחברה, ובנוגע למבקש קבע כי זה שימש "מנהל פעיל" בחברה בתקופה נושא כתב האישום; כי הנטל להראות שהעבירות נעברו שלא בידיעתו מוטל על כתפיו, אך הוא לא עמד בו; וכי לא הראה שנקט בכל האמצעים כדי למנוע את ביצוען. לנוכח כל האמור הורשע המבקש, יחד עם חלק מהנאשמים האחרים, בעבירות לפי סעיפים 145(א)(2), 145(א)(3), 204(א), 204(ב), 204(ג), 208, 253(1) ו-253(2) לחוק התכנון והבניה; ובעבירות לפי סעיפים 4, 14(א), 14(ב), 15(1) ו-15(2) לחוק רישוי עסקים ולפי פרט 5.1 לתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשנ"ה-1995 (פרט שעניינו עסקים מתחום "אשפה ופסולת"). לשלמות התמונה, יצוין, כי טענת הגנה מן הצדק שהעלו הנאשמים נדונה ונדחתה, וכך גם טענתם כי סגירת התחנה תוביל לנזק עתידי עבור יישובים באזור השרון.

4. במסגרת הטיעונים לעונש, ולאחר שהוועדה המקומית והעירייה (להלן יחדיו: המשיבות) סירבו לקבלת תסקיר מבחן בשאלת ביטול הרשעתו, ביקש המבקש שהרשעתו תבוטל אף ללא תסקיר. המבקש הדגיש כי עסקינן בסוג עבירות שבו נהוג מבחן מקל בשאלת הימנעות מהרשעה, וכי הרשעתו תגרום לו עוול, מאחר שאיננו מעורב בניהול החברה אלא רשום כמנהל שלה באופן פורמאלי בלבד; וכן משום שהרשעתו תימנע מחברה אחרת, בה הוא אכן משמש כמנהל, לגשת למכרזי רשויות מקומיות. לאחר שסקר את ההלכות הרלוונטיות, בית המשפט דחה טענות אלו, בנמקו כי ההרשעה במקרה זה לא תפגע פגיעה חמורה בשיקום או תגרום נזק בלתי סביר ביחס לעבירות שנעברו. הוטעם, כי המבקש "הורשע פעם אחר פעם בעבירות שעניי[נ]ן שמירה על איכות הסביבה וכן בעבירות של ניהול עסק ללא רישיון. אין מקום לבטל הרשעתו כעת בכדי לאפשר לו להמשיך ולפעול באמצעות חברות אחרות, וככל הנראה הרשעות אלו כשלעצמן יהוו מכשול בפני החברה הנוספת שבניהולו להתמודד במרכזים" (פסקה 13 לגזר הדין).

           בית המשפט קבע כי מתחם העונש ההולם עבור המבקש הוא קנס בשיעור שבין 25,000 ש"ח ל-100,000 ש"ח, זאת בשים לב, בין היתר, לכך שראשית פעילותה של התחנה הייתה כדין ובהסכמת הגורמים המאסדרים הרלוונטיים. בהמשך, נשקלו נסיבות שאינן נוגעות לביצוע העבירות, ובהן: הפגיעה הכלכלית הצפויה בפרנסת המבקש בכך שהרשעה תימנע ממנו להשתתף במכרזים עתידיים; התנהלותה הנזכרת של העירייה לאחר שהוגש כתב האישום; ומאידך הרשעותיו הקודמות של המבקש בעבירות דומות, המעצימות את השיקול של הרתעת היחיד בעניינו. בסופו של דבר, הוטלו על המבקש קנס בסך 30,000 ש"ח (או 90 ימי מאסר תמורתו) וחתימה על התחייבות בסך של 60,000 ש"ח לבל יעבור במשך שנתיים החל מיום 31.12.2017 עבירה מן העבירות שבהן הורשע. לצד זאת, ניתנו נגד המבקש, וחלק מהנאשמים האחרים, צו הריסה לבנייה שנבנתה ללא היתר; צו סגירה ואיסור עיסוק בחצרים; וצו לפי סעיף 16(3) לחוק רישוי עסקים האוסר על העברת זכויות הניהול.

5. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על פסק הדין, לרבות על ההחלטה לדחות את בקשתו לביטול הרשעתו. המשיבות הגישו אף הן ערעור, שהופנה בעיקרו כלפי קולת העונשים שהושתו על המבקש ועל אחד הנאשמים האחרים. בהמשך, בהתאם להסכמות אליהן הגיעו הצדדים, המבקש חזר בו מטיעוניו לעניין הכרעת הדין. עוד בהתאם למוסכם, בית המשפט הורה על קבלת תסקיר מבחן בנוגע למבקש, שיכלול התייחסות לאפשרות ביטול הרשעתו וענישתו ללא הרשעה. בהמשך, במסגרת התסקיר שהתקבל בעניינו, שירות המבחן המליץ לשקול בחיוב לסיים את ההליך ללא הרשעה בדין ולהטיל על המבקש צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות.

           בית המשפט המחוזי החליט לדחות את שני הערעורים ולהותיר על כנו את גזר הדין, בקבעו כי אין בנמצא כל הצדקה להתערב בו. בית המשפט אף העיר כי מתחם העונש שנקבע נוטה לקולה ביחס למדיניות המחמירה הנוהגת בעבירות מהסוג שבו עסקינן, הכוללת לא פעם קנסות בסכומים גבוהים, עונשי מאסר מותנה ועונשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. נקבע, כי אין מקום להימנע מהרשעת המבקש, זאת בשים לב למשקלם של הערכים המוגנים העומדים בבסיס העבירות; לעברו הפלילי בעבירות דומות; ולעובדה שהמבקש "הוא בעל העבר הפלילי המכביד ביותר מבין הנאשמים". בהקשר זה נדחתה טענת המבקש לפיה נערכה הבחנה פסולה בינו לבין שניים מהנאשמים האחרים (המשיבים 5 ו-7 בבקשה שלפניי), שהרשעתם אכן בוטלה. הוטעם, שביטול הרשעתם נבע מכך שקיבלו אחריות על ביצוע העבירות ושהם נעדרי עבר פלילי – שני אלמנטים המבחינים את עניינם מעניינו של המבקש. כן הושם דגש על כך שלאורך ההליך בעניינו המבקש סירב בתוקף להכיר באחריותו לביצוע העבירות. לסיום צוין, כי גזר הדין "משקף ענישה ראויה העולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה והמתחם ההולם, ומאידך – מקלה עם המשיב 3 [המבקש – ס.ג'.] במידה מסוימת באופן הנותן ביטוי לחלוף הזמן וגורמי הסיכוי לשיקומו, כמובא בתסקיר".

           מכאן הבקשה שלפניי.