צארום שמואל נ' מנהל מקרקעי ישראל

פסק דין

רקע

1.במרכזה של מחלוקת שהתבררה בפני בית משפט השלום – שני מגרשים בעיר טבריה הצמודים זה לזה ומצויים במדרון, כאשר מגרשם של המערערים מצוי במעלה המדרון, קרי מעל מגרשו של המשיב. שני מגרשים אלו נרכשו על מנת לבנות עליהם בתי מגורים, בית בכל מגרש.

2.בראשית נחכר המגרש השכן (כך אכנה את מגרשו של המשיב, הצמוד לזה של המערערים) בידי אדם ושמו יוסף סבג (להלן – "סבג"), ואף הוא, כמערערים, ביקש לבנות על מגרשו את ביתו. במסגרת עבודות הבניה הוא ביצע חפירה במגרשו. אלא שבאמצע שנת 1991 או סמוך לכך, בשל בעיות כלשהן אותן הוא גילה במגרש, ביקש סבג להחזיר את המגרש לידי המשיב, ובקשתו נעתרה, והמגרש חזר לרשותו של המשיב (תמורת מגרש אחר).

3.בתביעה שהגישו בבית משפט השלום נגד המשיב ונגד סבג טענו המערערים, כי החפירה שביצע סבג במגרשו גרמה לגלישת האדמה במגרשם שלהם, וכך נגרם נזק לגינה, שבילים, מדרגות, ועוד כיוצא באלה עבודות פיתוח שנעשו במגרשם. הם עתרו לפיצוי על נזקיהם, כמו גם לחיובם של המשיב וסבג בהקמת קיר תומך בקו הגבול שבין שני המגרשים. בשלב מאוחר יותר נמחק סבג מן התביעה.

4.במהלך השנים בהן התנהל המשפט בבית המשפט קמא החכיר המשיב את המגרש השכן, והחוכר נטל על עצמו (מתוך התחייבות כלפי המשיב) לבנות קיר תומך, וגם קִיֵּים אחר התחייבותו ובנה את הקיר. פועל יוצא מכך, בפני בית המשפט קמא (ועתה לפניי) לא עמדה כי אם שאלת האחריות לנזק שנגרם למגרשם של המערערים, ושיעור הפיצוי עבורו.

5.המשיב התגונן מפני תביעת המערערים בטענות שונות. במרכזית שבטענותיו נטען, כי נזקים שנגרמו למגרשם של המערערים מקורם אינו בחפירה שביצע סבג בשעתו, כי אם בבניה רשלנית שעשו המערערים, שלא הביאו בחשבון את תנאי הקרקע המיוחדים שבמגרשם, ובכלל זה הם עשו את עבודות הפיתוח על גבי אדמת מילוי ולא אדמה טבעית (ההבדל בין השתיים הוא במידת ההידוק), דבר שהביא לגלישת האדמה, ומכאן לנזקים שנגרמו לעבודות הפיתוח השונות.

פסק הדין בבית המשפט קמא

6.בעלי הדין לא נחלקו בשאלת קיומו של נזק, שנגרם במגרשם של המערערים בשל גלישת האדמה. השאלה עמה התמודדה השופטת קמא היתה, האם הנזק נגרם כתוצאה ממעשה החפירה של סבג, ולשאלה זו נתנה השופטת קמא תשובה שלילית.

7.השופטת קמא קבעה, כי ראשון לבנות, משמע לבצע חפירה במגרש, היה סבג (בשנת 1990-1991), ורק לאחר שחפירתו כבר היתה לעובדה קיימת החלו המערערים בונים את ביתם, ומכל מקום את עבודות הפיתוח הם עשו בשנים 1994-1995. המומחה מטעם בית המשפט סבר, כי מהנדס הקונסטרוקציה שתכנן את בית המערערים, שידע (בפועל או בכוח) את טיבה של הקרקע במגרש (אדמת מילוי לא מהודקת), ואת עובדת קיומה של חפירה שנעשתה כבר בידי סבג, צריך היה לתכנן את בניית עבודות הפיתוח בהתאם למצב עובדתי זה, כך היה נמנע הנזק.

8.על יסוד הדברים הללו, ואליהם נוספה העובדה, שהמערערים לא מסרו לידי המומחה של בית המשפט, חרף בקשתו, את תכניות הקונסטרוקציה שלהם, עובדה שנזקפה לחובתם, באה השופטת קמא לכלל מסקנה, כי לא החפירה שעשה סבג היא שהסבה נזק למגרשם. על המערערים היה, כך השופטת קמא, לתכנן את בניית ביתם, ובכלל זה את הפיתוח במגרשם, באופן שיביא בחשבון את תנאי השטח. משום כך יש לומר על המערערים, כך בית המשפט קמא, כי נטלו על עצמם ועל רכושם סיכון מרצון, ולכן אין להם להלין על המשיב.

9.נוסף על קביעה זו שללה השופטת קמא את קיומה של עוולה של מניעת תמיכת קרקע, כיוון שלא הוכח בפניה, כי במגרש השכן (של המשיב) היה משום תמיכה למקרקעיהם של המערערים, שהרי האדמה במקרקעיהם של המערערים היתה אדמת מילוי ולא אדמה טבעית.

10.סופו של יום, ומשום קביעותיה אלה, דחתה השופטת קמא את התביעה.

הערעור

11.על פסק דין זה של בית משפט השלום מלינים המערערים, בערעור שהניחו לפניי. הם טוענים, כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא – סבג חפר את חפירותיו במגרשו לאחר שהם החלו, משמע לפניו, את בניית ביתם במגרשם. הם שבים על טענתם, לפיה החפירה גרמה לגלישה של האדמה במגרשם, וכך הסבה נזק לכל עבודות הפיתוח במגרשם. הם מבקשים להיתמך בחוות דעת שערך בשעתו האדריכל רייכלר עבור המשיב, שלטענתם עולה ממנה, כי המשיב הוא האחראי לנזק; אלא שבית המשפט קמא בחר שלא לקבל חוות דעת זו כראיה, כיוון שהיא הוכנה לפי הזמנת המשיב, והמשיב התנגד להגשתה בטענה, כי היא בבחינת מסמך שהוכן במסגרת ההכנה למשפט, ולכן חסויה. בערעורם מבקשים המערערים לאפשר להם להגיש את חוות הדעת כראיה נוספת בערעור.

על כל אלה מוסיפים המערערים, כי העובדה שהמשיב הקים את הקיר התומך היא בבחינת הודאה בהתנהגות מצדו באחריותו לנזקיהם.

דיון

12.המערערים טוענים, כאמור, כי סבג ביצע את החפירה במגרשו לאחר שהם (המערערים) החלו בבניית ביתם על מגרשם. אלא שטענה זו מבקשת לשנות מקביעה עובדתית ברורה שקבעה השופטת קמא, ובכגון דא אין ערכאת הערעור מתערבת, להוציא חריגים, שהמקרה שלפנינו איננו נמנה עליהם. יתר על כן, קביעתו של בית המשפט קמא נסמכת, בחלקה, על אמון שהוא נתן בעדותה של גב' מלי סבג, שהעידה אודות המועד בו בוצעה החפירה, ובחלקה האחר על התכתבויות מן העת ההיא, המעידות על כך, שכבר בחודש אפריל 1991 ביקש סבג מהמשיב להחליף לו את מגרשו, בשל חלחול מי ביוב ותהום למגרש, פניה שמן הסתם באה לאחר שכבר ביצע סבג את החפירה במגרשו, בעוד שאת עבודות הפיתוח במגרשם ביצעו המערערים בשנים 1994-1995, משמע שנים לאחר שעזב סבג את המגרש.

13.נקודת המוצא העובדתית היא, אם כן, כי המערערים עשו את עבודות הפיתוח במגרשם לאחר שסבג ביצע את החפירה במגרשו. המערערים ידעו, ומכל מקום צריכים היו לדעת, את הטופוגרפיה במגרשם, ואת דבר קיומה של חפירה במגרש השכן, הנמוך יותר. על יסוד מצב עניינים זה היה עליהם לכלכל את צעדיהם, בעת שבנו את הגינה, השבילים, המדרגות וכל כיוצא באלה פרטים הנוגעים לפיתוח. משלא עשו כן, וכיוון שהקימו את כל אלה בלא להתחשב באפשרות לגלישתה של האדמה, וזו גלשה וגרמה נזק לפריטי הפיתוח השונים, כי אז יש לראותם, ולא את המשיב, כמי שאחראים לנזקי הגלישה, גם אם נניח, לשם הדיון, כי הקמתו של קיר תומך עשויה היתה למנוע את הגלישה.

14.יתר על כן, גם אם נניח, כאמור, ולשם הדיון, כי הדין מחייב את המשיב בהקמתו של קיר תומך, בשל היותו מגרש נמוך יותר מזה של המערערים, הרי שהסדר הנכון מבחינתם היה לפנות למשיב עובר לביצוע עבודות הפיתוח במגרשם, ולדרוש הימנו כי יקים קיר תומך, ולא לבצע את עבודות הפיתוח כשאין קיר תומך, וכשהמהנדס מטעמם יודע, או צריך לדעת כאיש מקצוע, כי האדמה, אדמת מילוי יש לומר (כפי שקבעה השופטת קמא, להבדיל מאדמה טבעית), עשויה לגלוש בשל תנאי השטח, ובכלל זה החפירה שבוצעה שנים קודם לכן.