צאלח שחאדה ואח' נ' מדינת ישראל

החלטה

לפני בקשה למחיקת התביעה בשל אי הגשת ייפויי כוח, ולחילופין להורות על הפקדת ערובה.

המדובר בתביעה שהוגשה בשנת 2007 המתייחסת לאירוע שאירע בתחילת שנת 2005. תצהירי הצדדים הוגשו זה מכבר. עם זאת, המדינה עומדת על המצאתם של ייפויי כוח מקוריים ערוכים ומאומתים כדין, מחשש שיסתבר ביום מן הימים כי ההליך, על ההוצאות הרבות שהושקעו בו, הינו בטל כלפי התובעים.

אין לכחד, המדובר בחשש מוצדק. עם זאת, איני סבורה כי לעת הזאת יהא זה ראוי להיעתר לבקשה למחוק את התביעה מהטעם האמור.

כידוע, סילוקה של תביעה על הסף הוא סעד קיצוני שבית המשפט לא על נקלה יבחר בו (ראו למשל רע"א 410/11 סלאלום פיתוח והשקעות בע"מ נ' ברדיצ'ב (ניתן ביום 3.10.2011), בפיסקה 34 להחלטת כבוד המשנה לנשיא, מ' נאור; ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות בע"מ (ניתן ביום 4.6.2007), בפיסקה י"ב לפסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין; רע"א 2961/13 אברהים אגבריה נ' עזבון המנוח עסד אלרחים חג' אחמד ז"ל (ניתן ביום 6.6.2013), בפיסקה 29 להחלטת כבוד השופט נ' סולברג).

זאת ועוד. מקום בו מחיקת התביעה תשלול למעשה את האפשרות לקיים דיון בתביעה לגופה אף בעתיד, שומה על בית המשפט להיזהר כפל כפליים מבחירה בסעד כאמור. לעניין זה ראו והשוו לדברי כבוד הנשיא א' גרוניס ברע"א 8317/07 בית הכנסת הגדול בירושלים ואח' נ' היכל שלמה – המרכז למורשת היהדות בירושלים ואח' (ניתן ביום 25.12.2007), בפיסקה 7.

בהקשר זה אציין, כי בענייננו קבועה בדין תקופת התיישנות מקוצרת, בת שנתיים בלבד. לכאורה, המדובר בהתיישנות מהותית, שהרי על פי החוק, כנוסחו כיום, "לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה" (ראו סעיף 5 א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן – 'החוק'), וכן החלטת כבוד השופט ש' פרידלנדר מיום 10.3.2013 בת.א. (מחוזי, ב"ש) 11383-01-11 עיזבון המנוחה סועאד ח'אלד מוחמד עבד רבו ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון). הסייג הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, ולפיו אין מביאים במניין תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שחלף מאז הגשת התובענה ועד לדחייתה "באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה" – סייג זה אינו חל על תקופת ההתיישנות האמורה (ראו רע"א 5165/10 עיזבון המנוח עדנאן דאוד חאסן טאלב ואח' נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 6.8.2012).

מכאן, שמחיקת התביעה עלולה לשים קץ לסיכוי לברר את עילת התביעה.

אין חולק, כי התובעים ניצבים לפני קשיים אובייקטיביים המקשים על האפשרות הקיימת בידיהם לקיים אחר ההוראה להגיש ייפוי כוח, כנדרש. איני רואה מקום להכריע במחלוקת שלפניי בנוגע למאמצים שנעשו על ידי בא כוחם של התובעים - ולעת עתה אכנהו כך - על מנת לפתור את הסוגיה דנא. די לי בשלב זה לציין, כי לא שוכנעתי מחלופי הדברים בין הצדדים, שהאפשרויות העומדות לפני התובעים על פי הוראות ה"נוהל לבחינת בקשות כניסה של פלסטינים תושבי עזה לצורך ניהול הליכים משפטיים בישראל" (מחודש מאי 2013, ראו נספח א' לתגובת המדינה מיום 21.1.14), מוצו עד תום.

נפסק לא אחת, כי הזכות לפנות לערכאות שיפוטיות היא זכות חוקתית מהמעלה הראשונה (ראו למשל רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865, בעמ' 868, והאסמכתאות שם). יש להעיר, כי המדינה אינה טוענת לפניי לתחולתו של סעיף 5ב לחוק, ולפיכך איני נדרשת לשאלה כיצד משליכה ההוראה הקבועה בסעיף האמור על זכות הגישה לערכאות של התובעים במקרה דנא.

על רקע מכלול הדברים האמורים, לא כל שכן נוכח משקלם המצטבר, אני מתקשה לראות במחיקת התובענה במקרה דנא בשל אי המצאתם של ייפויי הכוח משום סעד ראוי.

שקלתי אפוא מה הפתרון, ולו פתרון-ביניים, שניתן ליתן לסוגיה, על מנת שניתן יהיה להתקדם בבירור המשפט.

והנה, אך לאחרונה, ביום 18.3.2014, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"א 7503-01-11 פואאד אלחלו ואח' נ' מדינת ישראל, ע"י כבוד השופט ש' פרידלנדר, בהקשר דומה לזה שלפניי. לפי אותה החלטה, בשלב ראשון רשאים התובעים להעביר ייפוי כוח באמצעות מכשיר פקס, ובלבד שכל חתימה תהיה מאומתת על ידי עורך דין עזתי, וכן ב"כ התובעים יוודא אישית טלפונית, במקביל לאישור קבלת הפקס, עם כל אחד מהתובעים, כי אכן חתם כאמור והבין את פשר חתימתו. כבוד השופט פרידלנדר הוסיף וציין כי "אין באמור לעיל משום ויתור על כל דרישה דיונית הקיימת בדין, והיישום של הדרישות הללו ייעשה לפי החלטות שיתקבלו בהמשך" (ראו שם, בעמוד 6 שורות 24 - 25).

פתרון זה יפה בעיניי. משלא העליתי אותו עד כה לפני הצדדים, אני מאפשרת להם להתייחס לאפשרות להחילו גם במקרה דנא, וזאת תוך 20 ימים.

אשר לבקשה החלופית של המדינה לחייב את התובעים בהפקדת ערובה: גם בהקשר זה יש לשקול את זכות הגישה לערכאות של התובעים. כידוע, אין המדובר בזכות מוחלטת. כנגדה ניצבת זכותה של המדינה להיפרע את הוצאותיה, ככל שייפסקו לטובתה. בשים לב לכך שהתובעים הם תושבי חוץ המתגוררים ברצועת עזה, חששה של המדינה כי תתקשה לגבות את הוצאותיה מהם, ככל שייפסקו כאלה, נראה מבוסס (השוו רע"א 2146/04 הנ"ל; וכן רע"א 3601/04 לין ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל – מנהלת ההגירה/משטרת ישראל (18.10.2007)).

ואכן, בשורה ארוכה של החלטות שניתנו על ידי בתי המשפט, על ערכאותיהם השונות, נקבע כי "מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה [להורות על הפקדת ערובה – א.ס.א] כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו... הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלסטינית, אשר נחשבים לצורך העניין כתובע המתגורר בחו"ל" (ראו רע"א 2146/04 הנ"ל), בפיסקה 5 להחלטת כבוד הנשיא א' גרוניס).

בתגובתו לבקשה מיום 27.2.2014 בחר בא כוח התובעים שלא להתייחס למצבם הכלכלי של התובעים ולסיכויי התביעה, אלא העדיף להתמקד בהחלטת כבוד השופט י' קראי-גירון מיום 18.11.2007, שדחתה בקשה דומה שהוגשה בעבר בתיק דנא. אלא שעיון בהחלטה האמורה מעלה כי כבוד השופטת קבעה שם שהבקשה לפניה היא "מוקדמת מדי", וכי צוין בה במפורש שניתן יהיה להגיש את הבקשה בשלב מאוחר יותר, "לכשיתבררו העובדות" (ראו סעיף 7 לאותה החלטה).

כפי שכבר ציינתי, בשלב זה כבר הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים. עיינתי בתצהירים אלה, ולטעמי, סיכויי התביעה כפי שהם נחזים כעת אינם גבוהים דיים על מנת להוביל לדחיית הבקשה; זאת, גם אם אניח כי מצבם הכלכלי של התובעים אינו משופר.

כדברי כבוד הנשיא א' גרוניס ברע"א 2146/04 הנ"ל (בפיסקה 6), במסגרת האיזון הכולל, יש להביא בחשבון גם את זהות הנתבע. מקום בו המדינה היא הנתבעת, כפי המצב בענייננו, פגיעה בקניינה של המדינה מהווה למעשה פגיעה בקניינו של הציבור כולו. השיקול בדבר פיזור ה"נזק" במקרה זה עשוי להתבטא בסכומה של הערובה, אך לא באיונה. כדברי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 3601/04 הנ"ל (בפיסקה 9), "יש לתת ביטוי מידתי להגנה על זכותו של הנתבע להבטחת הוצאותיו".

סיכומו של דבר: