צ' ואח' נ' רשות האוכלוסין וההגירה

ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (כב' הדיין חנניה גוגנהיים) בערר 4391-19 מיום 9.9.2020, אשר דחה ערר שהגישו המערערות על החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה מיום 24.7.2019 לסרב לבקשת המערערת 2 לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים.

המערערת 2 (להלן: המערערת), ילידת 1943, אזרחית רוסיה ולה שני ילדים. בתה, המערערת 1, ילידת 1969 היא אזרחית ישראל ומתגוררת בישראל משנת 1995; ובנה, יליד 1963, מתגורר ברוסיה. המערערת הגיעה לישראל ביום 14.11.2010 באשרת תייר (ב/2), שהוארכה מעת לעת עד ליום 14.11.2011.

ביום 6.3.2011 הגישה הבת (המערערת 1) בקשה עבור אמה לקבלת מעמד מכוח נוהל הורה קשיש. בבקשה נטען כי למערערת בן נוסף המתגורר ברוסיה, שלא טיפל בה בשל היותו אלכוהוליסט. ביום 21.3.2011 נדחתה הבקשה מן הטעם שהיא לא עונה על הקריטריונים הקבועים בנוהל הורה קשיש, משיש למערערת בן נוסף בחו"ל. ביום 7.11.2011 הוגש ערר פנימי ובו תיאור השתלשלות האירועים שהביאו להגעתה של המערערת לישראל, על רקע התנהגותו הקשה של בנה כלפיה. הערר נדחה בהחלטה מיום 15.1.2012. בגין החלטה זו הוגשה השגה. ביום 5.2.2013 הודיעה המשיבה כי לאור המסמך החדש שצורף להשגה (תצהירה של גב' טמרה איוונובה, אחייניתה של המערערת), הוחלט להשיב את הבקשה לטיפול. ביום 12.3.2013 נערך ריאיון למערערת ולבתה. ביום 10.7.2013 נדחתה הבקשה לפי נוהל הורה קשיש מאחר ולמערערת בן נוסף בחו"ל. נקבע כי באפשרותה של המערערת להגיש בקשה מטעמים הומניטריים.

ביום 10.10.2013 הגישו המערערות את בקשתן להסדיר את מעמדה של המערערת מטעמים הומניטריים. בבקשה שבו המערערות על הטענה כי המערערת עברה התעללות פיסית ונפשית מצד בנה האלכוהוליסט ואין לה על מי להיסמך מלבד על בתה החיה בארץ. הבקשה נדחתה על הסף בהחלטה מיום 5.12.2013 בהיעדר "ראיה עובדתית חזקה" לנטען.

על החלטה זו הוגש ערר פנימי ביום 24.12.2013. ביום 24.2.2014 אישר המשיב את קבלת הערר וציין כי במסמך שהוגש אין "כדי לקבוע את טענת המשפחה" ובאפשרות המערערות להציג ראיות אובייקטיביות, ולאחר מכן תידון הבקשה. בשלב זה פנו המערערות לחוקר פרטי, אשר הגיש דו"ח שמתאר את מצב הבן ומצב הדירה בה הוא מתגורר. בנוסף גילו המערערות שביום 17.5.2014 ארעה שריפה בבניין שמקורה בדירת המערערת.

ביום 1.9.2016 נערך למערערות ריאיון. לאחר מועד זה הומצא למשיבה מסמך נוסף מיום 30.8.2016 ממנו עולה כי נפתח לבן תיק פלילי והוא נמצא במעקב במרפאת סמים בשל התמכרותו לאלכוהול מתאריך 23.5.2008.

ביום 28.6.2017 נדון עניינן של המערערות בוועדה הבינמשרדית, וביום 28.1.2018 ניתנה החלטת מנכ"ל המשיבה הדוחה את בקשת המערערות למתן מעמד מטעמים הומניטריים. בהחלטה צויין כי נבחנו הזיקות השונות של המבקשת לישראל וניתנה הדעת לנסיבות הספציפיות. בין היתר צויין כי ניתנה הדעת לטענה כי נוכח גילה המבוגר נדרשת המערערת לסיוע בתה וכי אינה יכולה להיעזר בבנה שנמצא בחו"ל מאחר והוא אלכוהוליסט, אך לא נמצא כי יש בטענות אלו טעם המצדיק מתן מעמד כמבוקש. על החלטה זו הוגש ערר ביום 23.3.2018 לבית הדין לעררים בירושלים (ערר 2426-18), אשר נדון בפני כבוד הדיין מיכאל זילברשמיד. בפסק דין שניתן ביום 14.11.2018 הורה בית הדין על השבת עניינה של המערערת לדיון נוסף בפני הוועדה הבינמשרדית, לאור חוות דעת פסיכו-גריאטרית עדכנית (מיום 15.10.2018) שהוצגה לו.

בעקבות פסק הדין זומנו המערערות לריאיון נוסף, אשר התקיים ביום 30.1.2019. ביום 27.2.2019 התכנסה הוועדה הבינמשרדית ודנה בשנית בעניינה של המערערת, וביום 23.7.2019 ניתנה החלטת מנכ"ל המשיבה לפיה יש לאמץ את המלצת חברי הוועדה ולסרב לבקשת המערערת למתן מעמד מטעמים הומניטריים בישראל. בהחלטה נקבע בין היתר כי נמצא שזיקתה של המערערת למדינת מוצאה חזקה וממשית יותר מזיקתה לישראל. צויין כי לטענת המערערת אין לה קשר עם בנה השוהה בחו"ל, אך נקבע ש"לא הומצאו כל תימוכין לטענה זו". כן צויין כי למערערת דירת מגורים בחו"ל, פנסיה וקרובי משפחה בחו"ל. באשר למצבה הרפואי נקבע שאף שמצבה אינו שפיר, אין בכך כדי להוות טעם המצדיק מתן מעמד כמבוקש. בהתאם, נקבע כי יש לדחות את הבקשה ועל המערערת לעזוב את ישראל בתוך 30 יום.

ביום 3.10.2019 בוצע הליך איתור ואכיפה בביתה של המערערת, אך בסופו הוחלט שלא לבצע הרחקה על אתר.

לאחר מועד זה, ביום 7.10.2019, הגישו המערערות ערר על ההחלטה מיום 23.7.2019 (4391-19). ביום 27.5.2020 ניתן פסק דין הדוחה את הערר בהיעדר התייצבות מטעם המערערות, שבוטל בהמשך. ביום 9.9.2020 ניתן פסק דינו של בית דין לעררים (כבוד הדיין חנניה גוגנהיים) הדוחה את הערר לגופו.