צ"ו 28340-04-14 מזרחי נ' המוסד לביטוח לאומי ירושלים סניף ויצמן

ביום 1/1/14 ניתן פס"ד בו התקבלה תביעת התובעת להכרה בתושבותה, ומשמעות הדבר כי בתקופה שמ-2004 ועד מועד מכתב הדחייה (31/8/11) (להלן גם: התקופה הרלבנטית), התובעת הייתה תושבת ישראל.

אלא שמאז ניתן פסה"ד הגיש ב"כ התובעת מספר בקשות שעניינן זהה: האחת – בקשה ל"תיקון סופר" (הכוללת בתוכה גם בקשה להשיב לתובעת את כל הקצבאות ולהורות על המשך תשלום הקצבאות מכאן ולהבא) - בקשה שנדחתה תוך הבהרה שאין מדובר בטעות סופר; השנייה - בקשה ל"עיון מחדש" בהחלטת בית הדין לעניין טעות סופר  – בקשה שנדחתה תוך הבהרה כי בית הדין סיים את מלאכתו; השלישית - בקשה למתן "צו עשה" אשר ייקבע בין היתר, כי "כל זכויותיה , דהיינו הקיצבאות המגיעות לה ושהגיעו לה יוחזרו לה, מהיום שהופסקו ועד להודעה חדשה ועד בכלל". גם בקשה זו נדחתה, כשבית הדין הבהיר כי אין מקום למתן צו עשה; והרביעית - "תביעה מתוקנת"  (מושא החלטה זו),  החוזרת על האמור לעיל, בה היא מבקשת כי בית הדין יורה לנתבע לתת לתובעת את כל זכויותיה ע"פ פסה"ד, מיום 28/10/11 ואילך.

אף שברור היה כי לא היה מקום להגשת ה"תביעה המתוקנת" (המשנה למעשה אך את הכותרת, ועניינה זהה לבקשות האחרות), ביקש בית הדין את תגובת הנתבע. לאור תגובת הנתבע ניתנת החלטה זו כדלקמן:

א.ככל הנראה נפל ב"כ התובעת לכלל טעות, כאשר סבר כי פס"ד הקובע כי התובעת תושבת , מהווה במעין פס"ד הצהרתי לכל ימי חייה. ולא היא. פסה"ד מתייחס אך ורק לתקופה הרלבנטית כפי שעמדה בפני בית הדין, ואין בכך כל קביעה עתידית. פסה"ד מתייחס, אפוא, לזמן עבר, עד למועד הדחייה שבגינו הוגשה התביעה, ואין הוא יכול לקבוע את מעמדה של התובעת בעתיד – כאשר מטבע הדברים תושבות הינה דבר דינאמי. לכן, לא בהכרח מי שהוכר בעבר כתושב (גם על ידי בית הדין), – יישאר ככזה בעתיד, אם למשל העביר את מקום מגוריו דרך קבע לחו"ל. מכל מקום – בית הדין בדק ונתן פס"ד אך ורק לגבי התקופה הרבנטית שנדונה בפסה"ד.

ב.ב"כ התובעת קובל על כי המוסד מרוקן את פסה"ד מתוכן, כיוון שמסרב לתת לה כיום "את כל הקצבאות המגיעות לה". אולם אין הדבר כן (כשאף לא ברור מהן "כל הקצבאות המגיעות לה"). בעקבות זכייתה בפסה"ד, התובעת אינה צריכה להחזיר את כספי קיצבת הנכות שקיבלה (כשהחוב נוצר בגלל שלילת התושבות). על פניו נראה, אפוא, כי המשמעות היחידה המעשית מדחיית תושבות התובעת לתקופה הרלבנטית הייתה – עצם יצירת החוב לתובעת - שבוטל בעקבות פסה"ד.

ג.ודוק: תושבות הינה תנאי סף, אך לא מספיק לכל קיצבה שהיא, וצריכה להיות זכאות ספציפית לקיצבה (כמו קצבת זיקנה או קיצבת נכות). כוחו של פסה"ד מוגבל כאמור אך ורק לאותה תקופה ולאותן זכויות שנתבעו בביטוח לאומי (ושנדחו ). בכל מקרה – ככל שהתובעת סבורה כי זכאית בגין התקופה שהוכרה כתושבת בהחזר הוצאות רפואיות (או בכל תשלום אחר), עליה להגיש לביטוח לאומי טופס תביעה בעניין זה, לאור הכרתה כתושבת בתקופה הרלבנטית, על מנת שזכאותה הספציפית תיבדק על פקיד התביעות. לא ניתן לפנות בתביעה לבית הדין, בעניין שטרם מוצה בביטוח לאומי.

ד.למעלה מן הצורך יוער, כי לעניין החזר ההוצאות הרפואיות - אין מדובר בהחזר כללי, אלא בהתאם לקבלות, ובתנאי שמדובר בהוצאות רפואיות שהוציאה בארץ (דבר שיש בו ספק אם מתקיים בעניינה של התובעת). בכל מקרה – בדיקת המוסד- ככל שהתובעת תיפנה ותגיש בעניין זה טופס תביעה – תיעשה ע"פ סעיפי החוק הספציפיים לעניין החזר הוצאות רפואיות (סעיפים 324 ו-324א' לחוק), ולא ע"פ סכום משוערך וכללי, כפי שנעשה.

ה.לאור כל האמור לעיל - גם ה"תביעה המתוקנת" אין בה כדי לסייע לתובעת, ואין בה כדי לרפא את הפגמים שבבקשות הקודמות שהוגשו (ואין בשינוי הכותרת כדי ליצור זכויות חדשות).לאור זאת - התביעה המתוקנת אינה מגלה כל עילה שהיא, ולא ניתן לתת על פיה כל סעד שהוא. לפיכך דינה להימחק על הסף.

ו.לאור התנהלות זו – ביקשה ב"כ הנתבע כי בית הדין יפסוק כנגד התובעת הוצאות (כולל גם לאוצר המדינה). אכן, היה מקום לשקול זאת, כאשר זו הפעם הרביעית שעניין זה הגיע לבית הדין, שלא לצורך. אעפ"כ, וגם אם לפנים משורת הדין ובהתחשב במצבה הכללי של התובעת – אינני עושה כן.

סוף דבר: ה"תביעה המתוקנת", כפי שהוגשה, נדחית על הסף. ככל שהתובעת תגיש בקשר לתקופה הרלבנטית טופס תביעה לביטוח לאומי, לגבי זכות ספציפית המגיעה לה לטענתה, וזו תידחה, תקום לתובעת הזכות לפנות לבית הדין בתביעה חדשה בשל דחייה זו. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ד' אב תשע"ד, (31 יולי 2014), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.