מדינת ישראל נ' סלאח

החלטה בבקשת המבקשת לדחיית ביצוע צו הריסה.

1. תיק זה נפתח ביולי 2013 (סומן בזמנו: ב"ש 4819/2013) כבקשה למתן צו הריסה לפי סעיפים 212(1) ו-212(5) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (עובר לתיקון 116; להלן - החוק). הבינוי מושא הבקשה הוא מבנה דו-קומתי בשטח של כ-300 מ"ר בכל קומה (ובסך הכל כ-600 מ"ר) וכן מבנה חד קומתי נוסף בשטח של כ-35 מ"ר. הבניה בוצעה בשנים 2002-2003 לערך בשכונת בית חנינה.

2. צו הריסה ניתן בהסכמת הצדדים ביום 18.5.2014.

3. ביצוע צו ההריסה עוכב על פי צווים שיפוטיים (על פי סעיף 207 לחוק) מעת לעת, תוך שהדחיה האחרונה נקבעה בהחלטתי מיום 18.9.2017 עד יום 18.7.2018 וזאת בהתבסס על טענת איש מקצוע מטעם המבקשת לפיה היתר בניה יתקבל תוך 8 חודשים מיום 28.8.2017.

4. ביום 11.7.2018 הוגש למשרדי התביעה העירונית (ב"כ המדינה) עותק בקשה דחופה להמשך עיכוב ביצוע צו הריסה. זה נעשה שבוע בלבד טרם המועד הדחוי לביצוע צו ההריסה (18.7.2018) ובניגוד להוראת תקנה 2(א) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), התשס"ט-2008 (להלן - התקנות).

5. שבוע מאוחר יותר, ביום 18.7.2018 (הוא המועד האחרון לביצוע צו ההריסה) הוגשה לתיק בקשה לעיכוב ביצוע זמני של צו הריסה, בצירוף עותק הבקשה העיקרית להמשך עיכוב ביצוע צו ההריסה (שהוגשה למשרדי התביעה העירונית).

   דחיתי את הבקשה (לעיכוב ביצוע זמני) נוכח מועד הגשתה.

6. ביום 26.7.2018 הוגשה לעיוני בקשה לעיון חוזר בבקשת המבקשת. ביום 29.7.2018 דחיתי את הבקשה בהחלטה מפורטת.

7. על החלטתי מיום 29.7.2018 הוגש ערעור - עפמ"ק 62909-07-18. הערעור קבוע לדיון ליום 14.10.2018. ביום 1.8.2018 ניתן תוקף של החלטה (של ערכאת הערעור) להסכמת הצדדים שלא לבצע את צו ההריסה עד הדיון בערעור.

   משמע:

   • לעת הזאת ישנה הסכמה אופרטיבית בין הצדדים והחלטה מחייבת של ערכאת הערעור לפיה ביצוע צו ההריסה מעוכב עד יום 14.10.2018 (מועד הדיון בערעור).