פתחי מחרום נ' בנק מרכנתיל דיסקונט סניף פאולו

החלטה

לפניי בקשת הנתבע, בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: "הבנק"), לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר עילה, והתיישנות.

רקע:

התובע, מנהל עסק מכירת רהיטים בשם "רהיטי אלארז" (להלן: "העסק"), הגיש כנגד הבנק, אצלו ניהל חשבון עו"ש עבור העסק, תביעה כספית לתשלום סך 185,000 ₪. לטענתו, בשנת 2003 הבחין כי החשבון מנוהל בצורה לא מסודרת ובאופן לא יעיל, בין היתר, על ידי גביית עמלות רבות ללא הסכמתו, גביית סכומי עתק בגין חריגה מהאשראי שהבנק גרם לו, אי-זיכוי חשבונו בגין שקים עתידיים שהופקדו, התניית שירות בשירות, ועוד.

לנוכח האמור, הוא העביר למומחים מטעמו דפי חשבון הבנק מאז פתיחתו. לאחר בדיקה הגיעו המומחים למסקנה, כי נגבו מהחשבון ריבית ועמלות מופרזות ובלתי חוקיות, וכי החשבון לא זוכה בגין שמונה שקים על סך 2,500 ₪ כל אחד, (סה"כ 20,000 ₪), במסגרת ניכיון השקים. בשל הפרות אלו של הבנק, עמד חשבון התובע ביתרת חובה בסך 170,795 ₪ נכון ליום 6.9.06, כאשר היה אמור להיות ביתרת זכות בסך 4,924 ₪.

הבקשה:

לטענת הבנק, לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם התובע, ניתן ללמוד, כי לתובע אין כל עילת תביעה כלפי הבנק, והעילה היחידה לגביה יש איזשהו פירוט, בנוגע לשיקים אשר נוכו מחשבונו בשנת 1998, ממילא התיישנה, (התביעה הוגשה ב-5/3/07). כך לטענתו, לא פירט התובע בכתב התביעה, זמנים או אסמכתאות כלשהן לקרות האירועים הרלוונטיים , כגון מספרי שקים נשוא התביעה, תאריכי פירעונם, פרטים בנוגע להלוואה שלכאורה קיבל, ובאשר לטענה בדבר התניית שירות בשירות – באיזה שירות מדובר ובאילו תוכניות חסכון מדובר? עוד טוען הבנק, כי הוא לא מיהר להגיש בקשה לסילוק על הסף מתוך ציפיה כי התובע, כבעל דין סביר, יפרט טענותיו בתצהיריו, אולם, הסתבר כי הוא לא עשה כן, ולמעט הטענה בדבר ניכיון שקים שהתיישנה, אין כתב התביעה מגלה עילה.

ביחס להתיישנות העילה בגין אי-זיכוי החשבון בגין השקים לניכיון, טוען הבנק, כי על פי תצהירי התובע, ניכיון השיקים אירע בשנת 1998 (26.11.1998), ומשום כך טענה זו התיישנה. טענתו הסתמית של התובע בכתב התביעה לפיה, רק בשנת 2003 הבחין, כי החשבון מתנהל באופן לא מסודר, אינה עומדת בדרישות סעיף 8 לחוק ההתיישנות והפסיקה בנוגע להארכת תקופת ההתיישנות. לטענתו, התובע ידע או לכל היותר, צריך היה לדעת על חסרון השקים (טענה המוכחשת כשלעצמה), במועד ביצוע פעולת הניכיון ביום 26.11.98.

באשר ליתר הטענות, טוען הבנק, כי לגבי אלה לא הונחה תשתית עובדתית, אלא רק הפנייה לחוות דעת המומחה. דא עקא, כבר נפסק, כי בעל דין אינו יכול להסתמך על עובדות שהמומחה "מייצר" יש מאין, אלא על בעל דין לפרט את גרסתו, ואילו המומחה צריך להסיק מסקנות על סמך הגרסה העובדתית של בעל הדין.

התובע טוען בתגובה לבקשה, כי, על פי הפסיקה, פרשת תביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש, תנאי שהתקיים בענייננו. לטענתו, נטען בתביעה, כי הוא חוייב בעמלות בניגוד להסכמתו, וזאת מעבר לריבית הרבעונית, ולכן הוא פנה למומחה לבדיקת נושא זה, שכן בדיקה זו אינה במומחיות שלו. יתרה מזו, לטענתו חוות הדעת מבוססת על טענותיו כמפורט בפרק ד' ו- ה' לחוות הדעת. בכל מקרה טוען התובע, הגישה היא לא לחסום בפני התובע את הדרך לבירור תביעתו אם קיים סיכוי כלשהו, על פי כתבי הטענות שהתובע יצליח בתביעתו.

באשר לטענת ההתיישנות ביחס לניכיון השקים, טוען התובע, כי סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התביעה. בסעיף 89(1) לפקודת הנזיקין נקבע, כי מקום שמעשה או המחדל נמשך והולך אזי מרוץ ההתיישנות מתחיל מיום שבו המעשה או המחדל חדל. בהקשר זה מפנה התובע לפסה"ד ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (פורסם בתקדינט), שם נפסק, כי יש לראות בחישוב ריבית שגוי כמעשה נזיקין נמשך כל עוד נעשה החישוב בדרך זו, ולכן מרוץ ההתיישנות מתחיל רק באותו שלב בו הופסק החישוב השגוי.

דיון והכרעה:

7.תחילה אדון בטענת ההתיישנות. יש לציין, כי הבקשה דנן הוגשה לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובע ושני בניו. עיון בתצהיר התובע מעלה, כי ביום 26.11.98 חתם בנו על טופס משיכת 30 שקים דחויים שסכומם הכולל הוא 73,915 ₪, זאת לשם ביצוע פעולת ניכיון, אולם, התברר, כי עם הפקדת השקים לניכיון הוחסרו שמונה שקים מתוך השלושים, בסך 2,500 ₪ כל אחד. עיון בתצהיר בנו של התובע, ראוף מחרום, מעלה, כי הוא זה שביצע את עסקת ניכיון השקים, ואף צירף מסמכים להעיד על כך, הנושאים תאריך 26.11.98 (נספחים ד' ו- ה' לתצהירו).

עולה מהאמור, כי פעולת ניכיון השקים התרחשה ביום 26.11.98.

8.סעיף 8 לחוק ההתיישנות שכותרתו: "התיישנות שלא מדעת", קובע לאמור:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

לטענת התובע נודע לו לראשונה על אי הסדרים בחשבונו, לרבות אי הפקדת הסכום בגין שמונת השקים במסגרת ניכיון השקים, רק בשנת 2003. האם יש בעובדה כי אי הכללת שמונת השקים במסגרת ניכיון השקים התגלתה רק בשנת 2003 כדי לדחות את מניית תקופת ההתיישנות? התשובה לכך היא שלילית, ואסביר: התובע, כבעלים של החשבון, יכול היה לגלות את עובדת אי הכללת שמונת השקים במועד העסקה או מיד לאחריה. בהקשר זה יפים הדברים שנפסקו בבש"א 11140/04 בתיק עיקרי 1355/03 (מחוזי – תל – אביב יפו) בנק לאומי לישראל בע"מ נ' פ.א. ברקאי חברה לבניין וייזום בע"מ (בפירוק) (2005), אשר פסק בנסיבות דומות כדלקמן:

"סעיף זה (הכוונה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות – ס.י.) מתייחס למקרה בו נעלמו, בנסיבות מסויימות, "העובדות המהוות את עילת התובענה", וקובע כי תקופת ההתיישנות תתחיל ביום בו נודעו לתובע (המשיבה כאן) עובדות אלה.

אם בעת ביטול מסגרת האשראי, אם בזמן ביצוע פעולת נכיון השקים ואם בשעת חיובי הריבית המופרזים (כפי המשיבה), העובדות שיש בהן כדי לבסס עילות תביעה כנגד המבקש היו ידועות למשיבה ותקופת ההתיישנות החלה באותם זמנים רלוונטים, בהם נולדו עילות התביעה. טענת הגילוי המאוחר של המפרקת אין לה אחיזה כאמור, כאשר בכל מקרה יש לזכור, גילוי מאוחר של הזכות המשפטית שצמחה ממערכת עובדות שכבר הייתה ידועה, אין בה כדי לגרום לדחיית מרוץ ההתיישנות, מה גם, שיום גילויה של אותה זכות, תלוי היה במשיבה, ביוזמתה ובשליטתה. אם אקבל את גישת המשיבה, אזי יכול להיווצר מצב בו הבדיקה, כפי שנערכה, הייתה מתבצעת במועד מאוחר יותר, מספר שנים מאוחר אפילו. האם מרוץ ההתיישנות היה נדחה או נעצר? התשובה על כך היא בשלילה כמובן.

גלגלי המערכת המשפטית מונעים על ידי היסודות, שנעוצים במערכת עובדתית חשבונאית. אם אותן עובדות נעלמו מעיני המשיבה, מסיבות שאינן תלויות בה וכתנאי הסעיף המתאים בחוק ההתיישנות, אף בזהירות סבירה לא יכלה למנוע את אותן סיבות, אזי הייתה קמה לה טענה. אך, יש להבדיל, במקרה שלפניי, המסקנה המשפטית הוסקה במועד מאוחר יותר, כשעילת התביעה קמה ועמדה על רגליה טרם לכן".