פש"ר 6124-09 בנק לאומי נ' י' ואח'

בפניי בקשת הנאמן להצהיר כי התחייבותו של החייב במסגרת הסכם גירושין להעביר לגרושתו, המשיבה, את זכויותיו בדירתם המשותפת ברחוב הגיתית 42 במעלה אדומים, הידועה כמגרש 322 א' תכנית א/420/1/3, מהווה הענקה בטלה על פי סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980.

לחילופין מבקש הנאמן להצהיר כי בהתאם לסעיף 5(ג) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 ומאחר שמדובר בהתחייבות ללא תמורה שטרם הושלמה ברישום, רשאי הוא לחזור מהתחייבותו של החייב להעביר את הדירה, לאור הרעה במצבו הכלכלי של החייב.

עוד מבקש הנאמן להורות כי חלקו של החייב בדירה הינו חלק מנכסיו של החייב וכי נושי החייב רשאים להיפרע ממנו במסגרת הליך זה.

הבקשה שבפניי הוגשה על ידי הנאמן (אז המנהל המיוחד) בשנת 2012. לאחר שהתקבלו תגובות המשיבה והכנ"ר ניתנה החלטת כב' השופט מוסק מיום 12.12.12 לפיה התקבלה הבקשה ונקבע כי ההענקה בטלה.

על החלטה זו הוגש ערעור (ע"א 440/13 י' צ' נ' הכונס הרשמי (23.7.2014)). בפסק דינו של בית המשפט העליון נקבע כי בנסיבות העניין ראוי היה לקיים דיון במעמד בעלי הדין. עוד נקבע כי ראוי היה ליתן את הדעת על טענת המערערת כי במשך השנים שילמה את התשלומים בגין החזר הלוואה לגבי הדירה, וכי ייתכן שיש להתחשב בתשלומים אלה, ובמיוחד תשלומים ששולמו לאחר הסכם הגירושין, במסגרת הבחינה של הבקשה לביטול הענקה. לפיכך התקבל הערעור וההליך הוחזר לבית משפט זה לשם דיון בבקשה.

אין מחלוקת כי על פי רישומי המינהל האזרחי הדירה רשומה על שם החייב והמשיבה בחלקים שווים (נספח א' לבקשה), וכי בהסכם הגירושין שנערך בין החייב לבין המשיבה וקיבל תוקף של פסק דין ביום 17.1.00 (נספח ב' לבקשה) התחייב החייב להעביר למשיבה את זכויותיו בדירה ללא תמורה.

אף שבתגובתה המקורית לבקשה טענה המשיבה כי מקומה של הבקשה היה בבית המשפט לענייני משפחה ולא בבית המשפט של פשיטת רגל וכי דין הבקשה להידחות משום שלא הוגשה בתוך 10 שנים ממועד ההענקה, המשיבה לא חזרה על טענות אלה בסיכומיה ונראה כי זנחה אותן – ובצדק.

לטענת הנאמן, כבר בשנת 99' ועוד לפני שבוצעה ההענקה, נכנס החייב לקשיים כלכליים ולחובות כבדים. ביום 16.9.99 פנה בנק לאומי לראשונה אל החייב בדרישה שישלם את חובו לבנק. ביום 3.11.99 נשלח על ידי ב"כ הבנק מכתב נוסף בו נדרש החייב לשלם את חובו. ביום 1.3.00, ולאחר שהחייב לא שילם את חובו לבנק, הגיש הבנק נגד החייב תביעה בסדר דין מקוצר על סך של 291,208 ₪. עוד לטענת הנאמן, על פי אישור הזכויות ביחס לדירה אשר צורף לבקשה לביטול ההענקה, כבר בשנים 1999-1998 הוטלו על הדירה עיקולים, דבר המעיד כי כבר במועד זה נקלע החייב לקשיים כלכליים ולחובות שלא יכול היה לעמוד בהם.

לטענת המשיבה, מטרת העברת הדירה לא הייתה הברחת נכסים. עוד לטענתה, במועד ההענקה לא היה החייב חדל פירעון, ולראיה – הדירה לא עוקלה עת נחתם הסכם הגירושין. המשיבה טוענת עוד כי אין אינדיקציה לגובה החובות של החייב במועד העברת הדירה, היא עצמה לא ידעה על קיומם של כל הנושים נגד החייב באותה עת וכל שכן על הנושים המאוחרים להענקה, ובאותה תקופה היו לחייב ולמשיבה שני נכסים והחייב יכול היה לפרוע את החובות שלו מהנכס הנוסף.

דיון