יצחק נ' עו"ד אריק אמיר – הנאמן על נכסי החייב אליהו חנאי ואח'

מדובר בבקשת המבקש, יצחק חנאי, (להלן: "המבקש") לביטול החלטת כב' השופטת נצר מיום 23.1.2011 שבה אושר הסכם פשרה בין בנק הפועלים לנאמן (להלן: "ההחלטה"). הסכם הפשרה כלל בין היתר הסכמה למינוי הנאמן וב"כ הבנק, ככונסי נכסים משותפים למימוש משכנתא למכירת נכסי החייב ברחוב סוקולוב 74-76 בחולון (להלן: "הנכסים"), וכן כלל הסכמה בדבר אופן חלוקת תמורת מכר הנכס, כאשר מתמורת הנכס יקבל הבנק סך של 3.1 מיליון ₪ והנאמן יקבל את יתרת התמורה.

בנוסף, כללה הבקשה בקשה נוספת להורות על עיכוב הליכי מימוש הנכסים, עד מתן החלטה בבקשה אחרת של המבקש למתן הוראות ביחס לזכויותיו כנושה מובטח בכספים.

בבקשתו לביטול הסכם הפשרה, טען המבקש כי בשנת 1996 הוא נטל הלוואה מן הבנק, ובאמצעות כספי ההלוואה, פרע את כל חובותיו של החייב בגין הלוואת המשכנתא על הנכסים והפך בעצמו לחייב העיקרי מול הבנק. לדבריו, הבנק חתם על הסכם הפשרה עם הנאמן, בו ויתר לנאמן על חלק מתמורת הנכס המשועבד, תוך כוונה לגבות יתרת חובו מנכס אחר שבבעלות המבקש. לדבריו במעשה זה הפר הבנק חובותיו כלפי המבקש, וביצע מעשה קנוניה עם הנאמן בלי ידיעת המבקש ותוך פגיעה בזכויותיו. לטענת המבקש הסכם הפשרה נועד לתקוף את בקשתו למתן הוראות בעניין זכויותיו כנושה מובטח. בנוסף, טען המבקש כי הסכם הפשרה עומד בניגוד להסכמי ההלוואה שנחתמו עם הבנק ועל כן מהווה הפרה יסודית של הסכמי ההלוואה. עוד הוסיף המבקש וטען כי נוכח טענותיו בדבר נשייה מובטחת בכספים, היה לכל הפחות לזמנו לדיון בהסכם הפשרה, בין הבנק לנאמן בטרם מתן החלטה המאשרת את הסכם הפשרה, זאת לטענתו נוכח הפגיעה הקשה שיגרום לו אישור ההסכם.

הנאמן והבנק מצידם ביקשו לדחות הבקשה.

ביום 2.5.16 נערך דיון בבקשה לביטול ההחלטה מיום 23.1.11 (על נסיבות עיכוב הדיון ראה בהמשך) ,ובדיון זה נחקרו המבקש ונציג בנק הפועלים, מר שוסטר. כמו כן, נערך דיון הוכחות נוסף ביום 16.6.16 להמשך חקירתו של מר שוסטר.

סיכומי הצדדים

בסיכומי המבקש צוין, בין היתר, כי המבקש לקח הלוואת משכנתא מן הבנק ופרע את כל חובותיו של החייב לבנק ונותר כחייב עיקרי מול הבנק בהסכם המשכנתא. עוד נטען כי החוב המקורי עמד על סך 5.3 מיליון ₪.

עוד טען המבקש, כי בנסיבות העניין מחוייב היה הבנק לממש נשייתו המובטחת באמצעות מכר הנכסים בחולון ולפרוע את החוב המגיע לו מהמבקש, אך תחת זאת בחר הבנק לפעול בצורה דורסנית כנגד המבקש, ולוותר לטובת הנאמן על חלק מתמורת הנכס המשועבד, מכיוון שהעדיף לחסוך מעצמו את אי הנעימות שנגרמה בשל השתלחויות הנאמן בב"כ הבנק.

עוד טען המבקש, כי הוכח שלא היה שום שיקול ונימוק ענייני בהחלטת הבנק להתקשר בהסכם הפשרה מול הנאמן ולהסתפק בסכום של 3.1 מיליון ₪ בלבד, מתוך תקבולי הנכסים, וההחלטה נבעה אך משום שראו במבקש כחולייה החלשה שניתן להקריבה מול הנאמן.

המבקש טען כי יש לבטל את הסכם הפשרה, בין היתר בשל כך שהמבקש פנה מבעוד מועד אל הבנק לצורך הגשת בקשה לתיק פשיטת הרגל לקבלת דמי השכירות מן הנכסים, אך הבנק לא עשה כן ודמי השכירות, בסך של מליוני ₪,נגבו בסופו של יום ע"י הנאמן והועברו לקופת הפש"ר.

לדברי המבקש יש לבטל את הסכם הפשרה שנחתם בין הנאמן לבין בנק הפועלים.

עמדת הבנק בסיכומיו היתה כי יש לקבוע שהסכם הפשרה מהווה הסדר ראוי והוגן, המאזן באופן הולם בין האינטרסים השונים ועל כן אין לבטלו. עוד נטען כי לנוכח חלוף הזמן, יש לקבוע כי בנוסף לסך של 3.25 מיליון ₪ שכבר הועברו לבנק, זכאי הבנק לסכומים נוספים של ריבית שנצברה על החוב, סכום נוסף אשר יהווה 60 אחוז מכלל התקבולים או 60 אחוז מסכום החוב הנוכחי.

עוד טען הבנק כי הנכסים בחולון שועבדו ע"י החייב עוד בשנת 1992, במשכנתאות אחרות לטובת הבנק לצורך הבטחת פרעון חובותיו של החייב לבנק. כן נטען כי בשנת 1996 נטל המבקש הלוואה ששימשה לפרעון חובותיו של החייב, ופרעון זה הובטח במשכנתאות. עוד נטען כי גם המבקש, נוסף על החייב, שיעבד נכסים בבעלותו (נכס פרטי בראשון לציון) להבטחת פרעון חובותיו לבנק.

לטענת הבנק, כאשר מונה הנאמן במסגרת תיק פשיטת הרגל דנן, החל הנאמן לפעול למימוש נכסי החייב לרבות הנכס בחולון. כמו כן, נטען כי משלא נענה המבקש לדרישות הבנק להעמיד לטובתו בטחונות חלופיים חלף הנכסים בחולון, נאלץ הבנק להעמיד את חובותיו של המבקש לפרעון מיידי. עוד נטען כי במכתב מטעם המבקש מיום 11.11.2009 ביקש המבקש לממש תחילה את הנכסים בחולון.

לטענת הבנק בחודש מרץ 2010 הגיש בקשה למימוש הנכסים בחולון, כאשר על פי חוות דעת שמאי האושנר, היה שווי הנכס במימוש מהיר 6.7 מ' ₪ ולאחר עלויות והוצאות המימוש (25% מתמורת המימוש) שווי הנכס תאם לסכום החוב באותו מועד, קרי 5.1 מ' ₪. כמו כן, צוין כי בתגובת הנאמן אשר התנגד לבקשה נטען כי מדובר בנכס היחיד ממנו עתידה להיפרע קופת הפש"ר, ועל כן אין לאפשר לבנק מימוש הנכס.

לטענת הבנק, הסכם הפשרה ראוי והוגן והוא נועד להשיג מטרות ראויות של פרעון מהיר של החוב וקניית סיכון בשל טענות הנאמן כלפיו. כמו כן, טען להגינות מול המבקש שכן המבקש ביקש לממש תחילה את הנכסים בחולון, וכן להגינות מול החייב והנאמן בשל כך שהבנק קיבל 60% מהחוב. עוד נטען כי הסכם הפשרה לא פגע בזכויות המבקש, ומבחינה מוסרית המבקש שחובו לא נפרע כלפי הבנק לא יכול לדרוש מהבנק להיפרע רק מהנכסים בחולון בלא תוספת מצידו.