פש"ר 25819-05-12 רוזנרוט ואח' נ' כונס נכסים רשמי תל אביב

1. מונחת בפניי בקשה למתן הוראות אשר הגיש המבקש, הנאמן על נכסי החייב צבי רוזנרוט (להלן: "הנאמן" ו"החייב", בהתאמה), להורות למשיבה מס' 4, משטרת ישראל (להלן: "המשטרה"), להעביר סך של 7,500 ₪ מדי חודש מתוך כספי הפנסיה של החייב ישירות לקופת הכינוס, וזאת חלף העברתם לגרושת החייב, המשיבה מס' 2 (להלן: "המשיבה"). יש לציין כי החייב הינו פנסיונר של המשטרה וזכאי לפנסיה של 15,000 ₪. מתוך כספים אלו הועברה מחצית לידי המשיבה, וזאת בעקבות פסק דין שניתן ביום 14/3/2004 בבית משפט לענייני משפחה (להלן: "פסק הדין"), בו נקבע, בהסכמת הצדדים, כי המשיבה: "...זכאית למחצית מכלל הזכויות הסוציאליות שנצברו לנתבע... עקב שירותו במשטרת ישראל, לרבות, ובעיקר, הזכויות הפנסיוניות שנצברו על ידי הנתבע בתקופת עבודתו במשטרה". בהתאם לקביעה זו ניתן צו שהופנה למשטרה להעביר מדי חודש בחודשו סך של 7,500 ש"ח ישירות לידי המשיבה, וזאת מיום 1/4/04. עוד נקבע כי העיקולים שהוטלו על כספי הפנסיה ע"י צדדים שלישיים יחולו על חלקי החייב בלבד.

2. ממועד מתן ההחלטה נהגה המשטרה להעביר למשיבה את חלקה בפנסיה. ביום 23/11/08 ניתן כנגד החייב צו כינוס שמאוחר יותר וטל עקב מחדליו; ביום 22/12/12 ניתן צו הכינוס הנוכחי, לאחר שהתקיים דיון בעניינו של החייב. הבקשה שבפניי הוגשה ביום 13/4/14; תחילה ניתנה הוראה להעביר את כל הכספים לקופת הכינוס (20/4/14); ביום 11/6/14 ניתנה החלטה להעביר את כל הכספים לקופת הכינוס; ביום 30/8/14 הוריתי כי הכספים ימשיכו להיות מועברים לקופת הכינוס אולם מבלי שהדבר מהווה הכרעה בשאלה האם המשיבה זכאית לכספים אלו, כטענתה וכטענת החייב, או שמא מדובר בכספים המגיעים לקופת הכינוס, כטענת הנאמן.

3. בתמצית המחלוקת הדורשת הכרעה הינה האם מדובר בכספים שכבר בשנת 2004, בעקבות פסק הדין שניתן, למעשה נגרעו מנכסיו של החייב וניתנה הצהרת "בעלות" למשיבה בכספים אלו, ודרך התשלום הטכנית בלבד הינה לשיעורין, מדי חודש מחודשו; או שמא מדובר בכספיו של החייב והתשלומים המבוצעים הינם על חשבון "חוב עבר", כך שמדובר למעשה בהעדפת נושים פסולה.

4.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וכן בפסק הדין, קובעת אני כי הדין עם המשיבה. פסק הדין כמכלול עסק בדרך הפרדת הרכוש של בני הזוג וערך "איזון משאבים". למעשה במועד מתן פסק הדין התגבשה זכותה של המשיבה לקבל מחצית מכספי הפנסיה של החייב, ומחצית זו נגרעה ממסת הנכסים של החייב. ולראיה האמור בסעיף 1 לפסק הדין, המנוסח באופן שאינו משתמע לשתי פנים; וכן האמור בסעיף 2(ב) אשר צמצם את העיקולים לחלקו של החייב בלבד. איני מקבלת את הטענה שמדובר ב"חוב עבר" – בעניין זה לא הבהיר הנאמן כלל באיזו חוב מדובר ולא בכדי.

5. משכך, אזי בעת מתן צו הכינוס אין להקנות לנאמן יותר ממה שיש לחייב – לחייב נותרה זכאות לקבל מחצית מכספי הפנסיה בלבד, ומחצית זו, ומחצית זו בלבד, מוקנית לנאמן. המשך התשלום למשיבה אינו מהווה העדפת נושים פסולה, שכן המשיבה כלל אינה "נושה" אלא הבעלים של מחצית זו, אשר באופן טכני משולמת לה מדי חודש בחודשו מתוך התקבולים. באותה מידה ניתן היה להוון את התשלום והמשיבה הייתה מקבלת את כל הכספים המגיעים לה כבר במועד מתן פסק הדין, האם אז הייתה בפני הנאמן טענה כלשהי? התשובה על כך ברורה.

6. בנוסף, אין כל דימיון בין המקרה שלפנינו לבין פס"ד בתיק פש"ר (ת"א) 1685/07 שפרה פרידלנד נ' עו"ד גיא לוינסון – במקרה שלפנינו הסכם הגירושין הינו משנת 2004, כשצו הכינוס נוכחי ניתן בשנת 2012; אין מדובר בתשלום מזונות כי אם באיזון משאבים, שהזכויות במחצית מכספי הפנסיה הוקנו למשיבה בשנת 2004; לא נטען ולא הוכח שמדובר בהסכם פיקטיבי, וגם אם הייתה מועלית טענה שכזו אזי האכסניה המשפטית להעלותה הינה שונה.

7. מכל הטעמים הללו, דין בקשת הנאמן להידחות. על הנאמן להשיב למשיבה את כל הכספים שהצטברו בקופת הכינוס והנובעים מהעברת התשלומים מהמשטרה; ניתן צו המופנה למשטרה, החל מהתשלום הקרוב, להעביר ישירות למשיבה סך של 7,500 ₪ לידי המשיבה ואת היתרה לקופת הכינוס.

המשיבה תמציא עותק מהחלטה זו למשטרה.

אין צו להוצאות.