פש"ר 24117-04-11 נגר נ' כונס נכסים רשמי באר שבע והדרום ואח' - פסקדין

הנושה הגיש תביעת חוב והנאמנת הכריעה בה.

הנושה והחייב מערערים על הכרעת הנאמנת.

לטענת הנושה, הוא נתן לחייב 4 הלוואות: 30.4.07 ע"ס 480,000 ₪; 2.8.07 ע"ס 130,000 ₪; 29.8.07 ע"ס 100,000 ₪ ו- 15.10.07 ע"ס 60,000 ₪.

לגבי שלושת הסכומים הראשונים קיים היתר עסקה וביום כ"ג טבת התשס"ח (1.1.2008) נחתם היתר עסקה ע"ס 710,000 ₪.

לטענת החייב, הכספים לא נמסרו כהלוואה, אלא כהשקעה, כאשר לגבי שלושת הסכומים הראשונים סוכם כי אם יהיה רווח, יחלקו בו הצדדים בצורה שווה, ואם יהיה הפסד, יישא בו הנושה ב- 2/3 והחייב רק ב- 1/3. לגבי הסכום האחרון, טוען החייב שמדובר בהשקעה בה לא ניתנה שום בטוחה לנושה.

עיון בהיתרי העסקה לשלושת התשלומים הראשונים מלמד כי ההסכם בין הצדדים היה כטענת החייב, אולם נקבע בו כי החייב לא יוכל לטעון להפסדים, אלא על פי שני עדים כשרים ונאמנים ובשבועה בפני ב"ד חשוב. עוד סוכם שאם לא ישלם את הסכום תוך 30 יום (בתוספת ריבית) החובה עליו להביא את ההוכחות ולהישבע כנ"ל, ואם לא- סימן שעליו לשלם את הסכום בתוספת האחוזים.

לא קיים היתר עסקה לגבי הסכום הרביעי.

אין מחלוקת כי בעניין שלושת הסכומים הראשונים קיים פסק בוררות מיום 26.3.09 (א' ניסן תשס"ט), שאושר על ידי בית המשפט המחוזי בת"א 3224/09, ע"י כב' השופטת טלי חיימוביץ, ביום 5.1.10, בסכום של 500,000 ₪ (להלן: "פסק הבוררות הראשון"). פסק הבוררות הוכתר במילים "פסק דין ביניים" ונקבע בו:

"א. בדין ודברים שבין התובע ר' משה סיגרון לבין ר' יהושע נגד ולאחר ששמענו את טענות הצדדים הוחלט כי על ר' יהושע נגר לסלק את חובו לתובע בסך 500,000 ₪ ע"פ היכולת.

ב. ביצוע פסק הדין יעוכב בכשבוע עד ח' ניסן בכדי לאפשר לנתבע לערער בהבאת הוכחות בהפסדיו על ידי עדים".

לאחר מכן ניתנו עוד מספר פסקי בוררות בין הצדדים- פסק בוררות שני מיום 5.5.10, פסק בוררות שלישי מיום 7.6.10 ו פסק בוררות רביעי מיום 30.6.10. פסק הבוררות השני מתייחס לדרך ביצוע פסק הבוררות הראשון; פסק הבוררות השלישי קובע את דרך סילוק החוב וקבע כי סכום החוב הוא 676,000 ₪; ו פסק הבוררות הרביעי מחייב את אשת החייב.

ביום 7.4.11 ניתן פסק דין על ידי כב' השופטת רחל ברקאי, בהפ"ב 47512-07-10, בו בוטלו פסקי הבוררות השני, השלישי והרביעי. עוד נקבע בפסק הדין כי "נמצא אפוא כי במחלוקת שבין הצדדים קיים פסק דין סופי, ... אין חולק אפוא כי פסק הדין של בית הדין "עוז מציון (פסק הבוררות הראשון, ע.כ.), אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי, הפך לפסק דין סופי ..." .

פסק הבוררות הוכתר במילים "פסק דין ביניים", משום שניתנה לחייב אפשרות להוכיח הפסדיו, כפי נוסח היתרי העסקה, במשך כשבוע. משלא עמד החייב בנטל ולא הוכיח את הפסדיו, הפך פסק הבוררות לסופי, כך הוא אושר על ידי כב' השופטת טלי חיימוביץ וביום 7.4.11 חזרה על כך כב' השופטת ברקאי. יוער שגם מקריאת תנאי היתר העסקה עולה שעל החייב היה להוכיח הפסדיו בחלוף 30 יום ממועד היתר העסקה, בצורה שנקבעה בהיתר העסקה, ואם לא עשה כן – "סימן שהתפשרנו על האחוזים כנ"ל", כלומר, שהצדדים התפשרו שהחייב יחזיר את סכום הקרן בתוספת אחוזים שנקבעו בהיתר העסקה.

הנאמנת דחתה את הטענות השונות של הצדדים ביחס לשלושת הסכומים הראשונים, בסכום כולל של 710,000 ₪, תוך שהיא פוסקת על חשבון סכום זה 500,000 ₪ (בתוספת הצמדה וריבית, כהוראת הפקודה), וקובעת: "אם כך במחלוקת בין הצדדים, לגבי שלושת ההלוואות הראשונות, קיים פסק בורר שאושר על ידי בית המשפט המחוזי והנאמנת מנועה מלדון בטענות כלפי אותו פסק בורר".

לגבי הסכום הרביעי, קבע הנאמנת: "לגבי ההלוואה מיום 15.10.07 שאין חולק כי 60,000 ₪ הועברו לידי החייב מצאתי לאשרה ... לגבי הלוואה זו, יש לציין כי בגינה לא נחתם התר עסקה ולכן אין לדון בטענות החייב בדבר תיווך / שותפות / השקעה וכו' שכן אין ולא יכולה להיות מחלוקת שמדובר בכספים שנמסרו לחייב".

בנוסף הפחיתה הנאמנת סכום של 25,079 ₪ אשר הוכח ששולמו על ידי החייב.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים והנאמנת, אני קובע כדלקמן:

1.לעניין שלושת הסכומים הראשונים, אני דוחה את טענות הצדדים וסבור שהחלטת הנאמנת היא נכונה. משאושר פסק הבוררות על ידי בית המשפט המחוזי (מפי כב' השופטת חיימוביץ) ובית המשפט המחוזי חזר וקבע שמדובר בפסק דין חלוט (מפי כב' השופטת ברקאי), לא רשאית הנאמנת לפסוק בניגוד לפסק הדין של בית המשפט המחוזי. על כן, בעניין שלושת הסכומים הראשונים, תביעת החוב מתקבלת בסכום של 555,781 ₪, כפי שקבעה הנאמנת.

2.לעומת זאת, אני מקבל את ערעור החייב ביחס לסכום של 60,000 ₪, מהנימוקים הבאים: (1) אני מקבל את טענות החייב כי עצם העובדה שנחתם היתר עסקה ב- 1.1.08 על סכום של 710,000 ₪, לאחר שה- 60,000 ₪ הועברו לחייב ביום 15.10.07, מלמד כי הצדדים התייחסו לסכום של 60,000 ₪ כאל השקעה ולא הלוואה; (2) כאשר הצדדים התכוונו שהחייב יבטיח את השקעת הנושה, הם חתמו על היתר עסקה (עבור שלושת הסכומים הראשונים ומסמך מסכם על סכום כולל של 710,000 ₪), ואילו לגבי הסכום של 60,000 ₪ לא נחתם היתר עסקה, דבר המלמד שהצדדים התייחסו אליו כאל השקעה ללא ביטחונות; (3) הנושה הגיש את תביעתו נושא פסק הבוררות הראשון, על הסכום של 710,000 ₪, לאחר שלטענתו מסר גם את הסכום של 60,000 ₪. אם היה מדובר בסכום שאותו היה הנושה סבור שעל החייב לשלם לו, חזקה שהוא היה תובע גם אותו במסגרת הבוררות.