אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פרשנות צוואה ציווי ובקשה

פרשנות צוואה ציווי ובקשה

תאריך פרסום : 08/11/2018 | גרסת הדפסה

תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה ראשון לציון
40218-02-16
31/10/2018
בפני השופטת:
ורדה בן שחר

- נגד -
התובעת:
ק.ת
עו"ד אריק שמונוב
נתבעים:
1. ג.ע
2. ז.ע
3. ד.ע

עו"ד ד"ר חיים שטנגר
פסק דין

 

 

זוהי תביעה כספית על סך 210,000 ₪ שעניינה , עיזבון המנוח ע. מ. ז"ל.

 

רקע

  1. ביום  19.1.14 הלך לעולמו מר ע.מ (להלן: "המנוח") והותיר אחריו צוואה בעדים, מיום 31.10.13. צו  לקיומה ניתן ביום 5.11.14 (להלן: "הצוואה").
  2. התובעת הייתה בת זוגו של  המנוח במשך למעלה מ-18 שנה.
  3. הנתבעים 1-3 הם ילדי  המנוח ונמנים על יורשיו.
  4. בהתאם לסעיף 4 לצוואה הוריש המנוח לתובעת את כל הכספים שהיו לו בחשבונות הבנק וכן את רכב _ ___ ואת רכב __ שהיו ברשותו וכן את כל הזכויות שהגיעו לו מהביטוח הלאומי .
  5. את כל יתר רכושו, מכל סוג לרבות זכויותיו במגרש ברח' _____ ,גוש ____ חלקה _ ב_______( להלן :"המגרש") ציווה בחלקים שווים לשלושת בניו –הנתבעים . המנוח הוסיף והבהיר שהוא מוריש את המגרש הנ"ל לילדיו מאחר והם עובדים במגרש, ב___הממוקם עליו  וזה מקור פרנסתם. רצונו המוחלט, שימשיכו להתפרנס בכבוד מהמגרש הנ"ל .יש לציין שאת המגרש העביר במתנה לשלושת ילדיו לאחר עריכת הצוואה ,עוד טרם מותו .עוד ראוי לציין שלא נטען כי מלבד המגרש, הכספים והמכוניות נכלל בעיזבון רכוש נוסף .
  6. עיזבון המנוח חולק בין שלושת ילדיו והתובעת, הכל בהתאם לצוואה שהשאיר אחריו . נותר במחלוקת סך של 210,000 ₪, סכום  המוזכר בסעיף 7 לצוואתו לגביו קיימת מחלוקת בין הצדדים האם המנוח ציווה על שלושת ילדיו להעבירו לתובעת, בתוך שנה מיום לכתו לעולמו, או שביקש מהם בהתאם לשיקו"ד ולרצונם להעביר לה הסכום הנ"ל.
  7.  וכך נכתב בסעיף 7 לצוואה :

"אני מבקש כי שלושת בני ישלמו לבת זוגתי הגב' ק.ת  ת.ז .... סך של 210,000 ₪ במזומן (שבעים אלף כל אחד) וזאת תוך שנה מיום לכתי. כמו כן במשך השנה הראשונה מיום לכתי ישלמו בניי יחדיו סך של 4,000 ₪ כל חודש במזומן לידי בת זוגתי הגב' ת.ק  ת.ז (סה"כ 48,000 ₪)

  1.  יש לציין שהנתבעים שילמו לתובעת את הסך של 48,000 ₪ המוזכרים בסעיף 7 אך זאת לטענתם  מתוך רצונם הטוב והחופשי אך לא העבירו לה סך של 210,000 ₪ בטענה שלא הוטלה עליהם כל חובה לעשות כן .

 

  1. למעשה עסקינן ,בפירוש צוואה .

 

טענות הצדדים

  1. התובעת טוענת שאין מדובר בבקשה לשלם לה, אלא בציווי של המנוח  לשלם לה את הסך הנ"ל וכפי ששילמו לה הנתבעים סך של 4,000 ₪ לחודש במשך שנה, בהתאם לאותו סעיף 7 לצוואה היה עליהם לקיים את כל שציווה המנוח באותו סעיף ולשלם לה את הסך של 210,000 ₪ ובכך לקיים את רצון אביהם .
  2. על פי טענת הנתבעים סעיפים 4 ו-5 לצוואת המנוח הם סעיפי ההורשה היחידים אשר נוקטים לשון ברורה וחד משמעית ביחס  לכל הרכוש שהותיר אחריו :

סעיף 4 :"אני מבקש להוריש לבת זוגתי איתה אני חי מעל ל-15 שנה הגב' ת.ק ת.ז.-את כל הכספים אשר יש לי בחשבונות הבנק ובבנק הדואר בפרט ,כמוכן אבקש להוריש את רכב ______-מ.ר---וכן את רכב _______שנת ______מדגם __ לבעלותה וחזקתה הבלעדית  וכן את כל הזכויות המגיעות לי מביטוח לאומי"

  סעיף 5 "כל יתר הרכוש אשר לי, בין בנכסי דלא ניידי, וכל נכסי דניידי, בין בראוי ובין במוחזק וכל הזכויות אשר, לי בין היום ובין בעתיד, לרבות זכויותי במגרש ברח' ___ _______ ______, אני מצווה בחלוקה כדלקמן:

בני ע.ד  נושא ת.ז... 1/3

בני ע.ג  נושא ת.ז .... 1/3

בני ע.ז נושא ת.ז ... 1/3

  1. בהתאם לסעיפים 4,5 לצוואה המצוטטים לעיל, הוריש המנוח את כל רכושו לתובעת ולילדיו. הוא לא ציווה עליהם (בין במפורש ובין במשתמע ) להעבי ר לה כספים   מתוך חלקם בעיזבון  ואף לא התנה את קבלת חלקם בעיזבון בהעברת הכספים המצוינים בסעיף  7(ראה סעיף 43 לחוק הירושה –תשכ"ה-1965 (להלן :"חווק הירושה ") הוא גם  לא התכוון וגם לא יכול היה, על פי סעיף 28ב לחוק הירושה, לדרוש מהם להעביר לה כספים מתוך כספים אישיים השייכים להם, שכן על פי סעיף 28 הנ"ל :"הוראת צוואה התולה תקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה בטלה ".

הנתבעים מפנים  בעניין זה לפסק דינו של בית המשפט העליון :ע"א 7631/12 ישראל אמסטר נ' קרן קיימת לישראל (פורסם בנבו ביום 12.8.15) וכן להלכה שניתנה שנים קודם לכן : בר"ע 43/76 יפה רוס נ' יוסף קרמרמרן פ"ד ל(3) 299-230 (1976).

  1. על פי טענתם, לא הייתה זכאית התובעת לקבל הסכומים המצוינים בסעיף 7 לצוואה ואין נפקות לכך שבחרו על פי  שיקול דעתם ומתוך רצון לכבד את זכרו של אביהם, לשלם לה בשנת האבל הראשונה לאחר מות אביהם , את הסך של 48,000 ₪, המוזכרים באותו סעיף.

 

דיון

פסק דין זה עוסק איפה, בפרשנות צוואה. השאלה הנשאלת היא, מה היה רצונו של המנוח  כפי שהביא לידי ביטוי,  במסגרת סעיף 7 לצוואה כאשר נקט בלשון "מבקש " ולא בלשון מצווה .האם כוונתו הייתה לצוות על שלושת  ילדיו לשלם לבת זוגו סך של 210,000 ₪ מתוך העיזבון ,או שמא ביקש אותם לעשות כן בהתאם לשיקול דעתם ורצונם?

באשר לפרשנות צוואה קובע סעיף  54 לחוק הירושה כדלקמן :

(א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.

(ב) צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה

 

הדגש איפה, על רצונו של המצווה,על אומד דעתו, כשפרשנות  המאפשרת  לקיים הצוואה עדיפה על פרשנות אשר תגרום לביטולה .

 

 המטרה אותה מבקשים להשיג היא, שכל פירוש שיינתן יתאים בצורה הדווקנית  ביותר לרצונו של המצווה. על כך עמד כבוד השופט מלץ, שהדגיש כי על בית המשפט לעשות מאמץ פרשני להגשים כוונתו האמתית של המצווה, בהתאם לאומד דעתו. שכן, פרשנות צוואה שונה מכללי הפרשנות הננקטים ביחס לטקסטים אחרים, כמו חוזה או חוק  (ראה :ע"א 87 / 724  גולד נ' גולד, פ"ד מח(1), 28,22 (1993).שופטים נוספים  שעסקו בעניין זה, גם לאחר מכן ,עמדו על אותם כללים (ראה : ע"א 96 /  1900  טלמצ'יו  נ. האפוטרופוס הכללי ,פד"י  נג(2) 817, 826, פסק דינו של כב'  הנשיא ברק (1999)) המפנה אל העיקרון שיסודו במשפט העברי,על פיו: "מצוה לקיים דברי המת" (בבלי גיטין יד, עב) ,ראה:א' גולאק, יסודי המשפט העברי 126 (ספר שלישי, תשכ"ז); י' ריבלין, הירושה והצוואה במשפט העברי 199 (תשנ"ט).

 

אף כי מדובר בעקרון מוחלט  ישנם מצבים שיסטו ממנו: כשמדובר בהוראת צוואה בלתי חוקית, בלתי מוסרית או בלתי אפשרית(ראה:  רע"א  05/ 3130 יורשי המנוחה א.ר. ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי כמנהל עזבון המנוחה מ.ר. ז"ל [פורסם בנבו] (2006)  מול פסקה 10). פשיטא, ועל כך לא יתכן חולק, כי אין אדם יכול לצוות ולהוריש אלא מתוך מה  שיש לו (ראה: ברק, פרשנות במשפט: פרשנות הצוואה (תשס"א-2001), 89-88. 

 

על הדרך לפרש צוואה עמד כב' הנשיא , ברק בע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי (כב"כ היועץ המשפטי לממשלה)לעיל ,עמ'  828-829.כב' הנשיא פירט בפסק דינו שני סוגי פרשנות : פרשנות במובנה הצר ופרשנות במובנה הרחב.  דרכי פרשנות אלו מתייחסים לשני היסודות המרכזיים של לשונה המשפטית של הצוואה: לשון הצוואה אותו הוא מכנה "הגוף ", ואומד דעתו של המצווה אותו הוא מכנה "הנשמה ". בניגוד לפרשנות של טקסטים משפטיים אחרים, במקרה של צוואה , אומד דעתו של המצווה , זהו האינטרס היחיד לדעתו  הראוי להגנה מאחר שהוא מבטא את רצון המצווה .

באשר לפירוש במובן הצר הוא כותב :

”פרשנות במשפט עניינה שליפת הנורמה מתוך הטקסט. הפרשן של הצוואה קובע את משמעותה המשפטית של לשון הצוואה מתוך מיגוון משמעויותיה הלשוניות. ............בעיית היסוד בפרשנות הצוואה - כמו בפרשנותו של כל טקסט משפטי - הוא ביחס בין הלשון לאומד הדעת, בין "הגוף" (ה- (verba לבין "הנשמה" (ה) (voluntas) השוו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 296 ,265). יחס זה מעורר קושי מיוחד בפרשנות הצוואה. מחד גיסא, עומד הרצון והצורך לכבד את רצון המת. .........מאידך גיסא, ניצבים אנו בפני המציאות, בה המצווה אינו עוד בחיים. .......אל לו לפרשן לערוך למצווה צוואה שהוא רצה לערוך אך שלא ערך אותה, הלכה למעשה. מכאן נקודת המוצא הפרשנית, לפיה עלינו לכבד את רצון המצווה כפי שמצא ביטויו בצוואה, ולא רצון שלא מצא ביטוי בצוואה (ראה ע"א 360/93 אוברזנסקי נ' גרין (לא פורסם); ע"א 7210/96 עזבון המנוח משה גרינברג נ' גרינברג (לא פורסם)).

...במתח הפנימי שבין "הגוף"'(הטקסט של הצוואה) לבין "הנשמה" (אומד דעת המצווה), יש ליתן, בפרשנות הצוואה, משקל מיוחד ל"נשמה". הטעם לכך הוא זה : האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה. אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים על פי הצוואה, או של כל אדם אחר (ראו ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג(781 ,772 (1; ע"א 119/89 טורנר נ' טורנר, פ"ד מה(85 ,81 (2; ע"א 1212/91 הנ"ל, בעמ' 722.............. עקרונות הפרשנות המקובלים מתחשבים גם בשוני שבין פרשנות החוזים לבין פרשנות צוואה, כי בחוזים על הפרשן להתחשב באינטרסים הנוגדים של שני הצדדים ואילו בפרשנות צוואה אין מקום להתחשבות דומה באינטרסים של הזולת ולכן גדולה יותר חירות הפרשן לחקור את כוונתו האמיתית של המצווה, וגם בולט כאן ביתר שאת מאשר בתחומים אחרים העיקרון הפרשני החותר להצלת העיסקה כל אימת שהדבר אפשרי, תוך שמירת כוונתו העיקרית של המוריש.אפילו בהקרבת היבטים טפלים שלה" (טדסקי, "צוואה משותפת", עיוני משפט ו' 1979) 672 ,662)). עם זאת, קיים ועומד העיקרון - שגם הוא נגזר מהרצון לכבד את רצון המת - כי הרצון הקובע הוא זה שמצא ביטויו בלשון הצוואה. אמת, מלאכת הפירוש של צוואה אינה מוגבלת אך ללשון הצוואה, אך לשון הצוואה מגבילה את מלאכת הפירוש. ללשון הצוואה ניתן לתת מובן מרחיב או מצמצם, מובן רגיל או חריג, אך יש למצוא תמיד נקודת אחיזה "ארכימדית" בלשון הצוואה המאפשרת את הגשמת אומד דעתו של המצווה (השווה ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(715 ,701 (3 ). אכן, השופט-הפרשן אינו רשאי להוסיף ללשון הצוואה או לגרוע ממנה. כל כוחה של הפרשנות הוא במתן משמעות לטקסט של הצוואה. גבול הפרשנות הוא גבול הלשון.

...............לשון הצוואה, הקובעת את גבולותיה, יכול שתהא מפורשת ויכול שתהא משתמעת. אכן, "האמירה" בצוואה אינה חייבת להיות מפורשת. היא יכולה להיות משתמעת. מתחם האפשרויות הלשוניות - ממנו "נשלפת" המשמעות המשפטית - משתרע על לשון מפורשת ועל לשון משתמעת. משמעותה של לשון הצוואה היא מפורשת באשר היא מועברת לקורא מתוך המובן המילוני של הלשון על רקע הקשרה. משמעותה של לשון הצוואה היא משתמעת כאשר היא מעבירה לקורא מובן שלא מתוך המובן המילוני של הלשון (על רקע הקשרה). היא נקבעה על פי כללי הבלשנות והשכל הישר. טול מצווה, הקובע כי במותו יעבור רכושו לפלוני, ואם פלוני ימות בלא ילדים, יעבור רכושו לאלמוני. משתמעת מלשון הצוואה הוראה לפיה אם פלוני נפטר והוא משאיר אחריו ילדים, עובר הרכוש לילדיו של פלוני. הדבר לא נאמר במפורש. הדבר משתמע. אכן, לשון הצוואה משתרעת לא רק על מה שהוסדר בצוואה במפורש, אלא גם על מה שהוסדר בצוואה במשתמע (ראו ע "א 1182/90 הנ"ל, בעמ' 339; ע"א 200/74 מטלון נ' עזבון אלישע מטלון, פ"ד  ל(206 ,202 (1). כמובן, בקביעת המשמעות המשתמעת של הצוואה יש לנהוג בזהירות. השאלה אינה מה רצה המצווה לומר ולא אמר. השאלה הינה מה אמר המצווה. "

 

באשר לפרשנות במובן הרחב קובע הנשיא  ברק ,ב-ע"א 1900/96 טלמצ'יו (מול סעיפים 11-20 לפסק הדין ):

"האם נובע מכאן, שאין כל אפשרות להגשים את אומד דעתו של המצווה אם לאומד דעת זה אין אחיזה, ולו מינימלית, בלשון הצוואה? התשובה היא בשלילה. ישנם מצבים, בהם הדין מאפשר הגשמת אומד דעתו של המצווה, גם אם לאומד דעת זה אין עיגון בלשון הצוואה. אלה הם מקרים מיוחדים בהם הדין מאפשר מתן מובן לצוואה שערך המצווה או ביצועה הלכה למעשה, גם אם למובן זה או לביצוע זה אין קשר מילולי מינימלי עם לשון הצוואה. מצבים אלה חורגים מפרשנותה של הצוואה במובנה הצ. אלה הם מקרים, שניתן לכלול אותם בגדרי פרשנות הצוואה במובנה הרחב. לענייננו, אזכיר ארבעה מצבים מסוג זה: האחד, עניינו תיקון לשון הצוואה בשל טעות שנפלה בה; השני, עניינו השלמת חסר (לאקונה) בצוואה; השלישי, עניינו הגשמת אומד דעת המצווה "בקירוב" ((cy pres; הרביעי, עניינו הגשמת אומד דעת המצווה בדרך של "תחליף". בכל ארבעת המצבים הללו - ואין לראותם כרשימה סגורה - חורג השופט-הפרשן מעבר ללשונה של הצוואה המקורית. בשני המצבים הראשונים הוא מוסיף לשון חדשה לצוואה המקורית. בשני המצבים האחרונים הלשון המקורית של הצוואה אינה משתנה,אך השופט הפרשן הוסמך להגשים את אומד דעת המצווה" .

 

ב"כ התובעת מפנה את בית המשפט לפרשנות במובנה הרחב  הנלמדת מפסק הדין אל דיני הטעות, השלמת החסר, כללי הביצוע בקירוב ותורת התחליף וטוען שגישה ליברלית זו מעלה לאין שיעור את קרנן של הנסיבות לעומת לשון הצוואה .

לעניין גישתו זו  מצאתי להפנות לניתוח המפורט של כב' השופט דנציגר ב-ע"א 7631/12 - ישראל אמסטר נ' קרן קיימת לישראל, תק-על 2015(3), 6583(12/08/2015)שם התייחס כב' השופט דנציגר אל  הגישה הפרשנית  של צוואה  כפי שהתפתחה בפסיקה לפני ואחרי פסק הדין בעניין טלמצ'יו תוך  הדגשת ההסתיגויות שהתעוררו בבית המשפט העליון ביחס לגישתו המרחיבה של כב'  הנשיא ברק  כפי שבאה לידי ביטוי בפסק הדין טלמצ'יו ולאחר מכן בספרו ,וכך כתב כב' השופט דנציגר :"גם בבית משפט זה הובעה, לאחרונה הסתייגות מגישתו המרחיבה של הנשיא ברק באשר לפרשנות צוואה. בבע"מ 8300/11 פלוני נ' פלוני (2.8.2012) (להלן: עניין פלוני) הסתייג השופט נ' הנדל מעמדת הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו. בעניין פלוני הביע השופט הנדל ספקות בדבר ההצדקה למעבר מפרשנות דו-שלבית לפרשנות חד-שלבית של צוואות, כפי שמוצע על ידי הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו.....השופט הנדל הסתייג מההישענות על הלכת אפרופים בכל הנוגע לפרשנות צוואה, והציג חמישה נימוקים סדורים להסתייגות .....אסתפק בהדגשת שניים מהם, אשר לטעמי הינם הנימוקים המרכזיים: ראשית, מהותם השונה של שני המסמכים – הצוואה והחוזה; השופט הנדל מדגיש כי פרשנות חוזה נשענת על חקר אומד דעת הצדדים, אשר על פי רוב עודם בחיים, בעוד פרשנות צוואה עוסקת בפרשנות רצונו הסובייקטיבי של עורך הצוואה כשהוא כבר אינו בין החיים. לפיכך, סבור השופט הנדל כי כשלשון הצוואה ברורה ייתכן שאין מקום להיזקק לפרשנות חיצונית של כוונת המצווה, וכדבריו: "כוחה של הלשון הברורה של הצוואה – רב יותר מכוחה של הלשון הברורה של החוזה. זאת, בשל חשיבות העיקרון של כיבוד רצון המת, כאשר הראיה הטובה ביותר היא לשון המסמך שערך, ואשר לגביו לא יוכל יותר להעיד. באשר לטענה כי אף הנסיבות יכולות להעיד, ניתן להשיב שבהעדר התייחסותו של המת לטענות מעין אלו –משקלן נחלש. לאמור, גדל הסיכוי לפרשנות לא מדויקת לגילוי אומד דעתו"  שנית, השוני המהותי בין דיני החוזים לדיני הירושה; השופט הנדל הדגיש כי בדיני הירושה נקבעו כללים מיוחדים ביחס לתיקון טעויות, שהינם נוקשים יותר מהכללים שבדיני החוזים, וכי הבדל זה משקף את השוני שבין הדינים.....לשיטתי, אין מקום לשנות מהגישה הפרשנית הברורה והעקבית שהתפתחה והשתרשה בפסיקת בית משפט זה במרוצת השנים בנוגע לפרשנות צוואות, ושפסק דינו של השופט מצא בעניין שרש מסכמהּ באופן מדויק. משכך, בדומה לשופט הנדל בעניין פלוני, אני מבקש להביע את הסתייגותי מגישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו, ועל אחת כמה וכמה מגישתו הפרשנית הרחבה יותר שהוצגה על ידו בספרו פרשנות הצוואה. לא למותר לשוב ולהזכיר בנקודה זו כי גישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו נותרה בגדר דעת יחיד וכי לא מדובר בהלכה מחייבת, וזאת בשים לב לכך ששני שופטי ההרכב הנוספים באותו עניין לא הביעו עמדה (לחיוב או לשלילה) באשר לגישה זו והצטרפו לתוצאה אליה הגיע הנשיא ברק אך ורק על יסוד אחד מנימוקיו (הנימוק שהתבסס על עיקרון התחליף). משכך, ההלכה שהשתרשה בפסיקת בית משפט זה במרוצת השנים, ושסוכמה בעניין שרש, הייתה ונותרה ההלכה המחייבת באשר לפרשנות צוואות, ועל פיה יש לנהוג גם כיום. ראשית, סבורני כי הגישה שהשתרשה בפסיקת בית משפט זה ושסוכמה בפסק הדין בעניין שרש,עולה בקנה אחד עם אופן ניסוחו של סעיף 54 לחוק הירושה, והיא משקפת את הזהירות שבה על בית המשפט לפעול בבואו לפרש צוואה. על פי גישה זו יש בשלב ראשון לפרש ולבחון את אומד דעתו של המצווה מתוך הצוואה (פרשנות "פנימית"), ורק אם לא ניתן לעמוד על אומד דעתו מתוך הצוואה יש לפנות בשלב שני לנסיבות החיצוניות. גישה זו מניחה כי בבואו של המצווה לנסח צוואה הוא שקל היטב את דבריו וניסח את כוונתו בזהירות ובקפידה, ומשכך על בית המשפט להיזהר מאד במלאכת הפרשנות, תוך מתן משקל ניכר ללשון הצוואה לעומת הנסיבות החיצוניות שסובבות את עריכתה.....גישה זו מחייבת את בית המשפט, כאמור, לגשת בזהירות גדולה למלאכת פרשנות צוואתו של המצווה, מתוך הנחה שהמצווה, בבואו להורות כיצד יחולק רכושו לאחר מותו, ערך את צוואתו לאחר התלבטות ומחשבה מעמיקים, ומשכך על בית המשפט להימנע מפרשנות שמתרחקת מהלשון הברורה ושעלולה הלכה למעשה להוביל לעריכה מחדש (ובדיעבד) של הצוואה.

 

המסקנה איפה שיש לתת בכורה ללשון הצוואה וממנה ללמוד מהו אומד דעתו של המצווה.

בענייננו הדעות חלוקות בעניין אומד דעתו של המנוח שהשתמש במילה "מבקש" לגבי התשלום לתובעת , לפיכך  אין לי אלא להפנות לבר"ע 43/76 רוס נ' קרמרמן ,פ"ד ל(3) 297, 299-300 (1976)שם התייחס  כב' השופט ברנזון  להוראה של צוואה שנוסחה  בלשון של בקשה :

"הלשון שננקטה בסעיף ד', להבדיל מן הלשון הנקוטה בסעיפים ב' ו-ג', משקפת את דעת המנוח המצווה בצורה ברורה וחד-משמעית שאינה מחייבת כל פירוש אחר מן הפירוש המילולי. מבנה הצוואה הוא כזה : בראש ובראשונה, אם האישה נשארת בחיים אחרי המצווה, הרי שהיא יורשת יחידה של הרכוש כולו, אלא שיחד עם זאת - לאחר שהרכוש מגיע לה כדין ונופל לידיה - מבקש המנוח ממנה להעניק לאותם מוטבים, שעשויים להיות יורשיו במקרה שהאישה תמות לפניו, את הסכום הנקוב שם, וגם זאת רק בתנאי האמור, היינו שהיקף העיזבון יאפשר את התשלום הזה מבלי לפגוע בעתידה הכלכלי של האישה. אמת, סעיף 54(ג) לחוק אינו מחייב נקיטת לשון מסוימת בצוואה, ואומר שהיא יכולה להיות "בלשון מתנה, מחילה או הודאה או בכל לשון אחרת". אבל ברור, שתהא הלשון שנוקט בה המצווה כאשר תהא, חייבת היא להצביע על כוונתו לתת או להעניק בצורה מחייבת, ולא בלשון בקשה גרידא"(ההדגשה איננה במקור).

 

מכאן לפרשנות סעיף 7 לצוואה.  צוואת המנוח מתחלקת למעשה לארבעה  חלקים :

  • החלק הראשון- עוסק בחלקים בעיזבון אותם ביקש להוריש לתובעת(ראה סעיף 4 לצוואה )- את כל הכספים שיש לו בחשבונות הבנק ושני כלי רכב וכן את כל זכויותיו בביטוח הלאומי.
  • החלק השני- עוסק במה שהחליט להוריש לילדיו כאשר הוא מבהיר את המניע להחלטתו זו (סעיפים 5,6 לצוואה )-המנוח החליט להוריש את כל זכויותיו במגרש ב______לשלושת ילדיו בחלקים שווים .הוא מנמק החלטה זו בכך שהם עובדים במגרש הנ"ל וזה מקור פרנסתם והוא מעוניין שהם ימשיכו להתפרנס בכבוד מהמגרש .
  • החלק השלישי ענינו בקשה  מילדיו לשלם לבת זוגו –לתובעת (סעיף 7)- 4,000 ₪ לחודש במשך השנה הראשונה לאחר מותו וכן סך של 210,000 ₪ במזומן תוך שנה מיום מותו .
  • החלק הרביעי דרישתו מילידו –התחייבות שלהם כלפיו (סעיף 8) שאם בעתיד :"ככל שיבנה מבנה על המגרש ירשם על חזית המבנה שמי לזכרי ".

 

כלומר המנוח  נוקט בלשון  שונה בכל אחד מהחלקים המוזכרים לעיל : בקשה מעצמו: "אני מבקש להוריש" ,בחירה שלו - "אני בחרתי להוריש", ציווי -"אני מצווה" (ראה: סעיפים 4-6) ובקשה מילדיו: "אני מבקש כי שלושת ילדי " (סעיף 7) והתחייבות מילדיו (סעיף 8):"בני מתחייבים כי בעתיד ".

עינינו הרואות, כאשר מדובר ברצון שלו להוריש או לדרוש הוא עושה זאת בשפה ברורה ונחרצת אבל כשהוא מעונין שילדיו ישלמו לבת זוגתו הוא: "מבקש מילדי".

עו"ד ______ אשר ערך את הצוואה הובא לעדות . מסר בעדותו שנוסח זה ננקט בלשונו ועל פי רצונו של המנוח (עמ' 13 מול שורות 21 ואילך ) וכך תיאר את רצונו של המנוח כפי שהובע בפניו : "הנושא המרכזי היה המגרש שרצה שזה יהיה לילדים וזה הפרנסה שלהם. הוא לא רצה שימכרו את זה .הוא רצה שזה יישאר להם ודיבר על שלט שאם בעתיד יבנו משהו שיהיה שלט שיזכרו  תמיד שהוא היה קשור למגרש. היה משהו מרכזי נושא בת הזוג שלו שהוא מאוד אהב אותה. שלא תהיה מחלוקת .לכן הוא ציין את הדברים כפי שהוא ציין .הוא רצה שהיא תקבל 210,000 ₪ הוא לא אמר משהו. לא שהוא אמר שיש לי כסף בחשבון זה וזה ,הוא לא נכנס לזה".

מהראיות שנשמעו בבית המשפט ניתן היה ללמוד כי המנוח אהב את התובעת .הדברים עולים מעדותה של התובעת ,של עו"ד ______ אשר ערך את הצוואה(עמ' 14 מול שורה 2 ) ומעדות אחותו של המנוח (בעמ' 24 מול שורה 16 ) ברי ,על פי עדותו של עו"ד ______ ,שהיה מעוניין שהיא תקבל סך של 210,000 ₪ אלא שהוא לא ציין מאילו מקורות ישולם אותו סכום על ידי שלושת ילדיו .מהראיות שהוצגו עולה כי את כל הכספים הוריש לבת זוגו ואת המגרש בשלמותו לילדיו כאשר לא הייתה לו כל כוונה שהמגרש יימכר כדי שישמש מקור לתשלום הסכום שביקש להעביר לתובעת . על כך ניתן היה ללמוד מדברי התובעת עצמה :"העיזבון זה אצל הילדים שלו .הוא יודע שהילדים שלו מבוססים טוב . יכולים לעמוד אחרי כל הדברים שאבא שלו כתב אפילו שאבא שלו לא כתב זה לא מה שהוא התכוון .הוא לא התכוון למכור את המגרש כדי שהילדים יתנו לי כסף לא "( עמ'/ 22 מול שורות 10 ואילך ).יתרה מכך, התובעת הופנתה בחקירתה לסעיף 31 לתצהירה  שם הציגה עמדה  שונה ,כתבה שכוונת המנוח  הייתה שילדיו ישלמו לה מתוך חלקם בעיזבון .היא נשאלה איפה נכתב שהסכום ישולם מחלקם בעיזבון ועל כך השיבה :" הוא לא התכוון לזה .הוא התכוון שהילדים שלו נמצאים במצב די טוב והוא לא התכוון שימכרו את המקום .הוא ידע שלילדים שלו יש כסף והם יתנו כסף".(עמ' 21 מול שורה 31 ואילך ) היא  הופנתה  גם לסעיף 32 לתצהירה שם כתבה שהמנוח התנה את העברת המגרש לילדיו בכך שישלמו לה את הסך של 210,000 ₪ ונשאלה איפה נכתב בצוואה אותו תנאי עליו הצהירה והשיבה :"הם מכירים כל כך את אבא שלהם והיו בטוחים והאבא היה בטוח במיליון אחוז שלילדים יש כסף והמנוח לא התכוון שהם ימכרו את המגרש " (עמ' 20 מול שורות 17 ואילך ).

 

כלומר ברור, גם מעדות התובעת  שכוונת המנוח  לא הייתה להתנות הורשת המגרש לילדיו בתשלום לתובעת כפי שכתבה בתצהירה ובמילים אחרות לא התכוון שישולמו מתוך העיזבון אלא,  כוונתו הייתה כפי שכתב, לבקש מילדיו שיעבירו לתובעת את הסכום הנ"ל מתוך כספים  פרטיים שלהם .

ראוי להדגיש פעם נוספת  שבעיזבון לא היו  יותר מאשר הכספים  והמכוניות אותם הוריש לתובעת והמגרש אותו הוריש לילדיו . יתר על כן, את המגרש הוא העביר לילדיו עוד בחייו ,במתנה, ללא תמורה,  12 יום לאחר עריכת הצוואה- ביום 11.11.2013  ועל כך דווח לרשויות המס עוד טרם מותו.

לאור הדברים הללו ניתן להסיק בוודאות הנדרשת על פי הדין כי המנוח ביקש שילדיו יעבירו לתובעת כסף מתוך כספים שלהם  ולא מתוך העיזבון ועל כך מבקשת התובעת להסתמך.

 

המסקנה המתבקשת שאין למעשה תוקף לאותה בקשה שמבוססת על רצונם הטוב של הנתבעים .

 

בהתאם לסעיף 28 (ב) לחוק הירושה : "הוראת צוואה התולה תקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה – בטלה".

חיזוק לאומד דעתו של המנוח  להתנות התשלום  ברצון ילדיו (גם אם אכן התכוון  וקיווה שהם יכבדו  רצונו ) אני מוצאת בסעיפים 17-19 לתצהיר עדותה הראשית של אחות המנוח, הגב' _______ שם כתבה  שלאחר שאחיה המנוח חתם על הצוואה הוא שוחח אתה וסיפר לה :"שדאג כי ק. תקבל 210,000 ₪ מהנתבעים ,כאשר כל אחד ישלם לה מחלקו בעיזבון 70,000 ₪ ".היא ממשיכה וטוענת ששאל את דעתה והיא השיבה לו שהיא מתנגדת מאחר:" ואתה מכיר את הילדים שלך הם יעשו הכול כדי לא לשלם לק. .אמרתי לו שלדעתי הוא היה צריך לחלק את המגרש ל-4 חלקים וק. הייתה שומרת על הזכויות שלה ".

 

לומדים איפה, שאחות המנוח הדגישה בפני המנוח את אמונתה הברורה  שבעקבות היחסים הבלתי תקינים בין ילדיו לבין בת זוגו ,ימנעו הנתבעים מלכבד רצונו  ולא ישלמו  לתובעת את הסכום הנזכר בסעיף 7 ובכל זאת בחר המנוח  להותיר את הצוואה על כנה, כשהיא כתובה בלשון של בקשה .

יש לציין שבין אחותו של המנוח ובין ילדיו שוררים יחסים בלתי תקינים מאז שהמנוח התגרש מאמם (ראה עמ' 24 מול שורה 18-19).

 

אחות המנוח ביקשה לטעון טענות נגד עצם עריכת הצוואה .היא העידה שאחיה חתם על צוואה מוכנה הוא לא ידע לדבריה לקראת מה הוא הולך. ברי כי מדובר בהרחבת חזית אסורה שכן הדברים הללו אינם מופיעים בתצהיר עדותה הראשית וכשהופנתה לכך על ידי ב"כ הנתבעים השיבה שמתוך התרגשות לא כתבה את הדברים (עמ' 23 מול שורות 25 ואילך ).

מעבר לעובדה שמדובר בהרחבת חזית מדובר בעניין   שהיו אמורים להעלות במסגרת התנגדות לצוואה ככל שהייתה מוגשת התנגדות כזו, אך כאמור לא הוגשה התנגדות והצוואה קוימה.

 

גם התובעת ניסתה להעלות טענות בחקירתה להשפעת הנתבעים על המנוח בעת כתיבת הצוואה(עמ' 21 מול שורות 2 ואילך ) אך כאמור מאחר ולא  הייתה כל התנגדות לקיום הצוואה ולא נטענה כל טענה בעניין זה בכתב התביעה  לא אפשרתי לתובעת  לאור התנגדות הנתבעים להרחיב החזית ביחס לסוג זה של טענות .יש לציין שב"כ התובעת מלין בסעיף 16 לסיכומיו על כך שבית המשפט לא אפשר לו לחקור את הנתבעים בנושאים  הנוגעים  לשווי המגרש ושווי _____ (_ )שעל המגרש ממנו מתפרנסים הנתבעים ו:"האפשרויות הגלומות בו לעומת הפיצוי שנדרשו הנתבעים לשלם מחלקם בעיזבון ". אני מבקשת להדגיש כי אכן לא אפשרתי להרחיב את החזית בנושאים שאינם רלונטים  לפרשנות הצוואה . אין מדובר בפיצוי שהצטוו  הנתבעים לשלם לתובעת כפי שכותב ב"כ התובעת, אלא בבקשה  מהנתבעים שישלמו למרשתו מכספים שלהם שאינם חלק מהעיזבון .יתר על כן, ראוי לחזור ולהגדיש כי בהתאם לראיות שצורפו המגרש הועבר לנתבעים כמתנה ללא תמורה עוד בחיי המנוח לכן ממילא כבר לא היווה חלק מהעיזבון.

מצאתי להתייחס למקצת מהטענות הללו משום שיש להן השלכה לגבי הבנת אומד דעתו של המנוח. על פי עדות אחות המנוח השפיעו הנתבעים ולחצו על אביהם לכתוב צוואה  אך מעדות התובעת נלמד :" הוא לא רצה לכתוב צוואה ,אמרתי לו מ אתה יודע שהמצב שלך לא טוב ותכתוב צוואה וזה סה"כ ילדים ותרשום מה שאתה צריך וחוץ מזה לא דיברתי אתו" (עמ' 20 מול שורות 27 ואילך  כלומר בניגוד לעדת התביעה -אחות המנוח עולה שמי ששכנעה את המנוח  לכתב צוואה הייתה  התובעת ולא ילדיו .הדברים עולים גם מעדות הנתבע 3.

" לאבא שלי, במיוחד בתקופה שהמחלה כבר הייתה הרבה יותר עיקשת... ואני רוצה לציין שעד אותו יום של הצוואה לא דיברנו מה מגיע לו ומה מה לא מגיע לה, מה שהוא אמר שהיא מפעילה עליו לחצים מאוד והוא על סף התפרקות. כך הוא תיאר לי"(עמ' 41 מול שורות 21-23).

 

הנתבע העיד גם על  כוונתו של אביו המנוח ביחס לתשלום לתובעת :

" אני יכול גם להגיד שאני מעולם לא קיבלתי כספים מאבא שלי, אני מאמין שהרצון של אבא שלי והוא ידע שגם אני אין לי את היכולת לשלם את הסכום כסף שהוא כתב כאן...הוא ידע עד כמה אני לא יכול לשלם את הכספים האלה.אני רוצה לציין גם שעד היום ,שאני בן 40 לא קבלתי כלכלה חוץ מגיל 18 לא קבלתי שום כסף מאבא שלי, עד היום אין לי דירה בבעלותי .אני לא חושב שהוא רצה שאשלם באמת. אבא שלי היה מאוד חכם. אני מאמין שאת הצוואה הזאת הוא כתב ויש לי הרגשה כזאת שהוא רצה להגיד לנו רק אם אתם יכולים אני מבקש ממכם אם תוכלו אז תעשו את כל מה שביכולתכם, אבל מעבר לזה ממני הוא יודע ועד היום הוא יודע. שכסף אי אפשר לתת במיוחד לאדם שהוא זר לי. מעולם לא היו לי יחסים אתה. מעולם לא הוזמנתי לחגים, אפילו לקפה ועוגה" (עמ' 41 מול שורות 23-32 לפרוטוקול).

באשר לתשלום לתובעת  בסך  4,000 ₪ לחודש בשנה הראשונה לאחר לכתו , המופיע ברישא לסעיף 7 לצוואה העיד הנתבע 3 : 

".נתתי מרצוני הטוב. הוא ביקש ממני לתת ונתתי מרצוני הטוב, זה היה לשיקול דעתי אם אתן או לא..... הוא ביקש, אנחנו בני עדות המזרח ומפאת כבודו של אבי בשנה הראשונה לא רציתי, הוצאתי מכספי הפרטי ושילמתי. אחיי לא רצו "(עמ' 40 מול שורות 3-5 לפרוטוקול).

 

המסקנה העולה מהעדויות שנשמעו ומראיות שצורפו היא שהלשון בה נקט המנוח בסעיף 7 לצוואה היא לשון של בקשה ולא ציווי. הוכח בפניי כי המנוח היה אדם חכם וקפדן ולכן  אם רצה להבטיח תשלום הסכום לתובעת היה נוקט בלשון חד משמעית. על רצונו זה של המנוח ניתן ללמוד מהמושגים בהם השתמש בסעיפים השונים  שבצוואה. על האבחנה שעשה בין רצונו לדרוש מעצמו או מאחרים לבין הביטוי שבו השתמש כאשר כל כוונתו הייתה לבקש מילדיו לכבד את רצונו . כמו כן  ניתן ללמוד ממבנה הצוואה  לפיה סעיפים 4-6 עוסקים בחלוקת העיזבון לתובעת וילדיו ולאחריהם סעיף 7 לצוואה שעוסק בבקשה מילדיו, לאחר חלוקת העיזבון לשלם לבת זוגו .

 

אני משוכנעת שהמנוח אכן רצה לדאוג לבת זוגו וקיווה שילדיו יכבדו את רצונו אולם, כפי שהעידה התובעת עצמה, המנוח לא התכוון שהכספים ישולמו לה מתוך העיזבון שהוריש להם –המגרש אלא  מכספם הפרטי של ילדיו. הוא הסתמך במיוחד על כך שילדיו יכבדו את רצונו כפי שנהוג אצלם (ראה עדות הנתבע 3 לעיל )אך לא נקט ולא יכול היה לנקוט בצוואתו בלשון ציווי משום שהכספים הם כספים פרטיים של ילדיו ולכן פנה אליהם בלשון בקשה .

לאור כל הדברים הללו אני דוחה את התביעה .

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט הכוללות שכר טרחת עו"ד ומע"מ בסך כולל של  15,000 ₪ .

 

פסק הדין יפורסם לאחר שישמיטו ממנו את כל הפרטים המזהים .

 

 

ניתן היום,  כ"ב חשוון תשע"ט, 31 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.

       


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ