פרשנות ס' 36 לחוק זכויות מטפחים- המגדל זכאי לנצל זנים שרכש מסוכן מורשה, כל עוד הוא אינו מבצע ריבוי שלהם - פסקדין

1.         ביום 26.9.05 ניתן פסק דין בתביעה.

על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 10717/05).

בית המשפט העליון קבע בהחלטתו מיום 10.9.07, כי מאחר שמחמת טעות ניתן פסק הדין בטרם הוגשו סיכומי התשובה של המערערים (הם התובעים בתביעה), יוחזר התיק לבית משפט זה, לצורך עיון בסיכומי התשובה, ומתן החלטה משלימה לפסק הדין, שבעקבותיה יוחלט על המשך הטיפול בערעור.

לאור פסק דינו הנ"ל של בית המשפט העליון, עיינתי בסיכומי התשובה של התובעים, והחלטה זו ניתנת בהשלמה לפסק הדין, לאור טענות התובעים בסיכומי התשובה.

2.         התובעים מתייחסים בסיכומי התשובה לנושא של פרשנות ס' 36א' לחוק זכויות מטפחים. הם טוענים כי הפרשנות לה טוענים הנתבעים לסעיף זה איננה סבירה. לגישתם, הפרשנות נכונה לסעיף היא כי " לבעל זכות מטפחים בזן לא תהיה טענה כלפי 'מחזיק הקצה' אשר ניתן להראות כי הזן מצא את דרכו אליו כדין בדרכי הניצול שאינן ריבוי חוזר של הזן - היינו נמכר לו, שווק לו, יוצא לו וכו', באופן שנעשה בידיעתו ובהסכמתו של בעל הזכויות בזן או על ידיו עצמו. אולם ברגע שמתבצע ריבוי חוזר של הזן בלא הרשאתו או הסכמתו של בעל הזכויות בזן - מנותקת שרשרת ההרשאה". (ר' ס' 13א' וב' לסיכומי התשובה).

3.         שאלת פרשנותו של ס' 36 הנ"ל לחוק זכויות מטפחים נדונה בפירוט בפסק הדין.

בפסק הדין נקבע כי מטפח זכאי לתשלום עבור מכירת הזן הרשום בבעלותו. אולם משעה שהזן נמכר בהסכמת המטפח, לא נדרשת הסכמה נוספת שלו לניצול נוסף של הזן - למעט במקרה בו הקונה מתכוון "לרבות" את הזן (ר' ס' 16-17 לפסק הדין). למעשה - פרשנות זו דומה לפרשנות אותה הציעו התובעות בסיכומי התשובה כלעיל. כלומר בעל זכות מטפחים זכאי להעלות טענות כלפי "מחזיק קצה" שרכש זכויות כדין, רק אם הוא בצע ריבוי חוזר של הזן.

4.         התובעות טענו בסיכומי התשובה, כי הנתבע עצמו הודה כי הוא מנצל את זני התובעים בדרך של ריבוי עצמי, ולכן הוכחה הפרה של זכויותיהן.

אינני מקבלת את הטענה.

אין חולק כי הנתבע חייב לשלם לתובעות תמלוגים עבור ריבוי עצמי של פרחים שהם זנים הרשומים בבעלות התובעות (ר 'ס' 18 לסיכומי הנתבעים).

הנתבע אף הודה כי הוא מבצע וביצע ריבוי עצמי של פרחי גרברה (ר' עמ' 12 שורות 30-31לפרוטוקול). אולם, אין די בכך.

עילת התביעה של התובעות היתה כי זכויותיהן הופרו בכך שהדיווחים העצמיים של הנתבעים לא היו נכונים (ר' סעיף 15 לכתב התביעה).  הנטל הוטל על התובעות להוכיח טענה זו. כדי להוכיח את טענתן, היה על התובעות להוכיח כי הדיווח העצמי של הנתבע ביחס לריבוי העצמי, איננו דיווח אמת. לצורך ההוכחה, היה מקום לבצע ספירה בחלקת הנתבעים, ולהשוות את התוצאות בפועל לדיווחים העצמיים של הנתבע.

5.         ספירה בחלקת הנתבעים אכן נערכה, אם כי רק ביום 24.2.2002, היינו לאחר הגשת התביעה (שהוגשה ביום 3.6.2001).

מימצאי הספירה לא היו כמובן חלק מהתביעה שהגישו התובעות - שכן הספירה בוצעה לאחר הגשת התביעה. לכן, אין זה ברור אם מימצאים אלה יכולים להוות חלק מיריעת המחלוקת מושא התובענה.

יוער בהקשר זה כי הנתבעים, בסיכומים מטעמם, כלל לא התייחסו לספירה המאוחרת, שכאמור לא היתה מלכתחילה חלק מיריעת המחלוקת בין הצדדים בעת הגשת התביעה.

6.         יתרה מזאת, גם אם תוצאות הספירה הן חלק מיריעת המחלוקת, אני סבורה כי אין בהן כדי להוכיח - לאור חומר הראיות שהוצג לי, כי הדיווחים העצמיים של הנתבע לא היו דיווחי אמת. 

הטעם לכך הוא משום שהתביעה הוגשה רק ביחס לניצול הזנים הרשומים של הגרברות על ידי הנתבעים (ר' ס' 18ב' לכתב התביעה, וס' 23 לתצהיר עדותו הראשית של עד התביעה מר פרוכטר).

אולם, אין גם מחלוקת כי בספירה שבוצעה מטעם התובעות, מצוינים גם זנים לא רשומים (ר' עדותו של מר פרוכטר, עמ' 8 שורות 20-23 לפרוטוקול).

7.         מכאן, שלא ניתן לקבוע מהספירה, כי הדיווחים העצמיים של הנתבעים לא היו דיווחי אמת, שכן אין זה ברור איזה מהזנים שנספרו הם זנים הרשומים בבעלות התובעות, ואילו זנים אינם רשומים בבעלותן. מטעם דומה, אין מקום לקבל את הטענה שנזכרה בסעיף 24 ז' לתצהיר עדותו הראשית של מר פרוכטר, ושעולה גם מסעיפים 4 ו- 14 לסיכומי התשובה - לפיה היקפי הגידול בפועל של הנתבעים, עולים לאין שיעור על היקפי הגידול עליהם הם דיווחו בדיווח העצמי שלהם. כאמור, התובעות לא הוכיחו ענין זה ביחס לזנים הרשומים של פרחי הגרברה.