פרשנות חוזה כאשר אומד הדעת הסובייקטיבי של הצדדים שונה

1.         עניינה של התובענה שבפני הוא בהסכם פשרה מיום 6.3.03 (להלן "הסכם הפשרה"), שקיבל תוקף של פסק דין במסגרת ת.א. 60425/00, ת. א. ו 1006/98 ות. א. 13058/01 (להלן: "פסק הדין").

            שלושת התיקים נשוא פסק הדין הן תביעות שהוגשו לבית משפט השלום ע"י המשיבה 1 (ת.א. 11006/98), וע"י המשיבה 2 (ת. א. 13058/01 ות. א. 60425/00).

            בין הצדדים נוהל מו"מ, ובסופו של דבר הם הגיעו להסכם הפשרה, שקיבל, כאמור תוקף של פסק דין.

2.         הסכם הפשרה מתייחס על פי לשונו לחיסול כל המחלוקות בין המבקש (להלן: "המכס"), לבין שלוש חברות, שהן המשיבות 1 ו-2 וגם המשיבה 3 (שתכונה להלן: "החברה השלישית"). אין חולק כי ביחס לחברה השלישית, לא התנהלה בין הצדדים תביעה בבית המשפט, אלא ביחס אליה היתה במועד חתימת הסכם הפשרה דרישה של המכס באשדוד, ותיק גרעונות שהתייחס לחוב נטען שלה למכס.

            המכס טוען, כי כאשר הוא הסכים להסכם הפשרה, באמצעות נציגיו ובאי כוחו, הוא לא הסכים כי הסכם הפשרה יכלול גם את חובה של החברה השלישית, אלא הסכים כי הסכם הפשרה יתייחס רק לשלוש התביעות שהיו תלויות ועומדות בבית המשפט, ושהתייחסו למשיבות 1-2.

3.         שלוש החברות הן חברות בניהולו של מר אברהם אלטרץ, שעסקו ביבוא מכשירים שלגישת המשיבות היו מחליפי חום ("להלן: המכשירים"). על פי עדותו של מר אלטרץ, הוא הקים את המשיבות 1-2 לאחר שהמכס דרש את דרישות הגרעון מהחברה השלישית. לטענת מר אלטרץ, כדי לא לאפשר לבית המכס לפתור את המחלוקות שלו עם החברה השלישית ע"י תפיסת משלוחיה, הוא החליט לייבא את המכשירים באמצעות חברות אחרות - המשיבות 1-2 (ר' ס' 16 לתצהירו של מר אלטרץ).

מר אלטרץ הקים את המשיבות 1-2, והן ייבאו את המכשירים, שילמו מס תחת מחאה והגישו לבית משפט השלום את שלוש התביעות שצויינו לעיל, בהן עתרו להשבת סכומי המס ששילמו ע"פ סיווגו של המכס.

            לטענת מר אלטרץ, לא היה לו צורך בכך שהחברה השלישית תגיש תובענה, שכן המכס לא הצליח לתפוס כספים שלה.

4.         עמדת המשיבות היא כי המו"מ בין מר אלטרץ ובאי כוחו לבין המכס, התייחס לכל שלוש החברות, ונועד לחסל את כל המחלוקות לגבי סיווגם של המכשירים שיובאו על ידי שלושתן. המשיבות טוענות כי אף נציגי המכס היו מודעים לכך, והם שינו את טעמם רק לאחר פרסום פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין קמור (ע"א 6111/97 מ"י נ' קמור פד"י נז(5) 855). לאור פסק הדין הנ"ל, כך טוענות המשיבות, הן לא יכולות עוד לעתור להשבת מס ששולם, אף אם בית המשפט יקבע כי תוספת המס לא היתה כדין.

5.         טענת המשיבות מתחזקת נוכח לשונו של הסכם הפשרה. שמה של החברה השלישית נזכר במפורש בהסכם הפשרה, וההסכם כולו מתייחס ל"שלושת (כך במקור) החברות" כאשר תיבה זו ("שלושת החברות") מופיעה בהסכם הפשרה שש פעמים. ברישא להסכם הפשרה אף צויין כי הוא מתייחס ל"חיסול סופי ומוחלט של כל המחלוקות" שבין המכס לבין 3 החברות.

            בנוסף, במסגרת הסכם הפשרה, ויתרו החברות שצויינו בהסכם (כלומר שלוש החברות), על הסיווג המוצהר על ידן - היינו, על סיווג המכשירים כמחליפי חום שאינם חייבים במס קניה (ס' א' להסכם הפשרה).

            המשיבות טוענות, כי הסכם הפשרה נבחן ע"י מספר גורמים מטעם המכס, ובין היתר ע"י שלושה עורכי דין שונים שטיפלו בשלוש התביעות שצויינו לעיל. המכס העיר הערותיו לנוסח ההסכם, ואף אחד מטעמו לא העיר הערה כלשהי לגבי הכללתה של החברה השלישית כצד להסכם.

6.         טענת המכס מתבססת על כוונת הצדדים להסכם הפשרה. על פי גרסת המכס, המכס הסכים במסגרת הסכם הפשרה להגיע להסכמה רק ככל שהדברים נגעו לשלוש התביעות שהיו תלויות ועומדות (ואשר התייחסו, כאמור, רק לחובותיהן של שתי חברות, המשיבות 1-2).

            העדים מטעם המכס, הבהירו את ההגיון שהנחה את המכס להגיע להסכמה בהסכם הפשרה, ואת החישובים שנערכו על ידי המכס - שמהם נובע כי המכס הביא בחשבון רק את התביעות שהתייחסו לשתי המשיבות 1-2, ולא את המחלוקת עם החברה השלישית. לגרסת המכס, הוא הסכים להגיע להסכם הפשרה מתוך הנחה שמשמעותה של הפשרה היא ויתור על 50% מהחוב שבמחלוקת, וויתור נוסף על סך של 15,000 ש"ח.

7.         המכס טוען כי המשיבות ידעו כי החברה השלישית אינה חלק מההסכם, וכי לא נכרת כל הסכם לגביה. לכן, המכס מבקש במסגרת סיכומיו כי בית המשפט יורה על מחיקת שמה של החברה השלישית מהסכם הפשרה. לחלופין, מבקש המכס כי בית המשפט יורה על ביטול החלק בפסק הדין המתייחס לחברה השלישית, כיוון שהמכס התקשר בהסכם ביחס אליה עקב טעות. המכס טוען כי המשיבות היו מודעות לטעות זו.

דיון

8.         המחלוקת העיקרית בתיק שבפני, נוגעת לפרשנות הסכם הפשרה. כדי לפתור אותה, על ביהמ"ש לבחון את הוראות ההסכם על פי כללי הפרשנות הקיימים בחוק ובפסיקה.

כדי להכריע במחלוקת שבפני, אני סבורה כי בשלב הראשון על בית המשפט לבחון מה היה אומד הדעת הסובייקטיבי של שני הצדדים להסכם הפשרה, בטרם חתימתו של הסכם הפשרה.

            זאת, לאור האמור בפסה"ד אפרופים (ע"א 4628/93, מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991)), לפיו: