פרשנות הסכם גירושין

העובדות

הצדדים נשאו בשנת 1986, ב-11/87 רכשו דירה בעלות של 30,000 ש"ח. הם שלמו 4000 ש"ח מכספיהם והיתרה, 26,000 ש"ח, שולמה באמצעות הלואה שנלקחה ע"י הצדדים.

בשנת 1986 לקחו הלוואה נוספת בסך של 15,000 ש"ח.

כל אותו זמן עד מועד הגרושין התגוררו הצדדים בדירה שכורה.

ב-1/7/90 חתמו הצדדים על הסכם גירושין שאושר בביה"ד ונותן לו תוקף של פס"ד.

לאחר הגירושין המשיך התובע לגור בדירה המושכרת תקופה קצרה עד שעבר להתגורר בדירה הקנויה עד היום במשך 21.5 שנה כאמור.

ובנוסף ממועד הגירושין התובע פרע בעצמו את כל חוב המשכנתא בשתי ההלוואות שלנקחו.

בנוסף, לאחר הגירושין הוציא התובע את האשה מחוב המשכנתא על שתי ההלוואות.

משעת הגירושין ועד היום לא היתה שום תביעה מצד האשה מכל סוג שהוא כולל דמי שימוש. התביעה נוצרה בעקבות רצון התובע למכור את הדירה, ונאמר לו שהדירה רשומה עדין בחציה ע"ש האשה.

כשפנה לאשה שתבצע את העברת חלקה בדירה על שמו סירבה בטענה שמעולם לא ויתרה על חלקה בדירה.

לדברי התובע, הסיכום ביניהם שנכתב בהסכם הגרושין היה שהיא מוותרת על חלקה בדירה והוא ישא בכל תשלומי המשכנתא.

סלע המחלוקת בין הצדדים נסוב על פרשנות סעיף 1 בהסכם הגירושין שתוכנו כדלהלן:

"הבעל נשאר בדירה עם כל הרהיטים שיש לנו בבית והאשה מוותרת על הדירה ועל הרהיטים".

לטענת התובע, הכוונה שהאשה מוותרת על חובה בדירה שבבעלותם, ואילו טענת האשה, שהכוונה לדירה ששכרו, והיא מוותרת על זכות המגורים בדירה ועוזבת אותה.

הדיון ההלכתי

יש לדון מי נקרא המוחזק בחצי הדירה הרשומה על שם האשה.

היה מקום לטעון שכיון שהאיש גר בדירה ונהג בה מנהג בעלים והאשה לא ערערה ולא היתה מחאה ויש לו טענה שהאשה העבירה את חלקה בדירה אליו, הוא נקרא המוחזק כמבואר בשו"ע חו"מ סימן קמ סעיף א.

אולם אין הדבר כן משני טעמים:

• א.         אין באי מחאתה ראיה לחזקתו שהרי חלקה רשום בטאבו על שמה ומוכיח את בעלותה ואין לך מחאה גדולה מזו.