פרשנות הסכם גירושין - פסקדין

האם זכאי התובע  לתבוע פירוק שיתוף בדירה המשותפת לו ולאשתו לשעבר וכן לתבוע דמי שימוש ראויים עקב שימוש הנתבעת בדירה, על אף שבהסכם גירושין משנת 1985 נקבע כי  דירת הצדדים "תישאר מוחזקת בידי האישה  ושני הבנים להבטחת מגוריהם עד שהאישה  תחליט להינשא בשנית" והאישה לא נישאה בשנית ואולם היא חייה כידועה בציבור עם גבר אחר ומשכירה את הדירה לצד ג'? 

א.         רקע עובדתי וטענות הצדדים

1.         התובע והנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") התגרשו על פי הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני ביום 17.4.85 (להלן: "ההסכם"). הנתבעים 2-3 הם ילדי הצדדים ואף הם בעלים של חלק מהזכויות בדירה, על פי ההסכם.

2.         בין היתר נקבע בהסכם כדלקמן:

" ד.  הדירה הנמצאת ב... ....תישאר מוחזקת בידי האישה ושני הבנים להבטחת מגוריהם עד שהאישה תחליט להינשא בשנית. לאחר שהאישה תינשא בשנית כאמור אז תימכר הדירה לכל המרבה במחיר. לאישה תהיה הזכות לרכוש את הדירה.

ה. הבעל מתחייב להעביר מזכויותיו שיש לו בדירה  הנ"ל, היינו מחצית הדירה, למ'  10% ולמא' 10%, ביחד לשניהם 20% ולבעל יישארו זכויות של 30% בלבד. כך שאם האישה תחליט לרכוש את הדירה תהיה חייבת לשלם לבעל בגין 30% שנשארו  לו בדירה ולה יהיו ביחד 80% בדירה. למען הסר ספק שכל הכוונה לאי מכירת הדירה היא אך ורק להבטחת מגוריהם של האישה והילדים...

ו. עד למכירת הדירה כל הוצאה בגין תיקונים ו/או סילוק חוב למשכנתא ישולמו ע"י הבעל והאישה שווה בשווה".

3.         התובע טוען כי כוונת ההסכם  היתה להבטיח בדירה המשותפת (להלן: "הדירה") את מגורי הילדים בלבד. לטענתו, זכות האישה למגורים בדירה פקעה מעת שהילדים הגיעו לגיל 18 ולכל המאוחר במועד בו הפסיקו להתגורר בדירה.

4.         לדבריו: "לא יעלה על הדעת כי התובע ימשיך לשאת ולשלם את הוצאות הדירה עד שהנתבעת תחליט להינשא בשנית, אם בכלל, באופן בו למעשה יכול להיווצר מצב בו התובע יכלכל אותה לעולמי עד" (סעיף 9 לכתב התביעה). התובע טוען גם כי: "כל כוונת הצדדים היתה לקבוע מה יקרה אם הנתבעת תינשא בשנית עוד בטרם יגיעו הילדים  לגיל 18 שנים" (סעיף 7 לסיכומים) ובמקרה כזה - למרות שהילדים עדיין  קטינים -  הוסכם כי יערך פירוק שיתוף  בדירה.

5.         לטענת התובע, הנתבע מס' 3 שהוא הקטן משני הילדים, הגיע לגיל 18 כבר ביום 26.10.97 ואולם הוא המתין ולא דרש את פירוק השיתוף בדירה  עד לשנת 2004, שאז אף הבן הצעיר  עזב את הדירה.

6.         התובע טוען כי הנתבעת כבר לא מתגוררת בדירה כמה שנים וכי היא משכירה את הדירה ונוטלת לעצמה את דמי השכירות. לדבריו,  לא יעלה על הדעת שהצדדים הסכימו שהתובע ישלם מחצית מעלות התיקונים בדירה  לכל ימי חייה של האישה, אשר יכולה לבחור שלא להינשא בשנית כל חייה. התובע טוען בסעיף 17 לסיכומיו: "היעלה על הדעת כי התובע הסכים שלא יוכל לעשות שימוש בחלקו בדירה לעולמי עד?"

7.         התובע אף טוען, כי מאחר והנתבעת מודה כי היא חייה עם ידוע בציבור בדירה שכורה החל מחודש אפריל 2008, יש לראות בכך בעצם תחליף נישואין שכמוהו כנישואין.  לדבריו, לא ניתן היה להוסיף בהסכם כחלופה לנישואין שניים מצב של חיים כידועים בציבור, היות וההסכם אושר בבית הדין הרבני שלא היה מאפשר הוספת חלופה  זו.

8.         לפיכך, הגיש התובע ביום 24.8.09 תביעה זו כנגד גרושתו - הנתבעת מס' 1  וכנגד שני בניו שהם  הנתבעים 2 ו - 3 והוא עותר לפירוק השיתוף בדירה (תמ"ש 50380/09). כמו כן, עתר התובע בתובענה נוספת שהגיש ביום 26.10.09 כנגד הנתבעים, לתשלום דמי שימוש ראויים בגין חלקו בדירה  (30%) וזאת החל מחודש אוקטובר 2002 בסך של 80,154 ש"ח (תמ"ש 50381/09).

9.         הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התביעות  מחוסר עילה. לטענתם, נוסח ההסכם ברור ביותר ונקבע בו כי האישה זכאית להתגורר בדירה כל עוד  שהיא לא תינשא בשנית. מאחר ואין מחלוקת כי הנתבעת לא נישאה בשנית, אין לתובע זכות לפירוק השיתוף ולדמי שימוש ראויים.

10.        לדבריהם, נקבע במפורש בהסכם כי הזכות היא "להבטחת מגוריהם של האישה

והילדים".

11.        כמו כן, הנתבעים טוענים כי פעמיים היתה התייחסות בהסכם למועד הגיעם של הילדים לגיל 18 הן בנושא המשמורת והן בנושא המזונות. לו היו הצדדים רוצים להגביל את מגורי האישה בדירה עד ליום שבו הילדים יגיעו לגיל 18, היה הדבר נקבע במפורש בהסכם.

12.        לדברי  הנתבעים, הבטחת מגורי האישה יכולה להיעשות אף באמצעות השכרת הדירה ולו היה התובע מעוניין להגביל את זכות האישה להשכיר את הדירה, היה עליו לקבוע זאת במפורש  בהסכם.

13.        הנתבעת אף טענה כי היא ערכה שיפוץ מקיף בדירה בסוף שנת 1998 ותחילת שנת 1999 בעלות של כ - 60,000 ש"ח.