פרשנות הסכם, אבי הבעל כנושה, התערבות ערכאת הערעור ועוד

השופט ישעיהו שנלר, אב"ד:

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופט נפתלי שילה, סג"נ), מיום 11.8.14 בתיקים מאוחדים (תמ"ש 8075-05-13, תמ"ש 8100-05-13, תמ"ש 57604-05-13, תמ"ש 21161-08-13, תמ"ש 11489-10-13, תמ"ש 19689-03-14), אשר דחה את מרבית תביעות המערערים נגד המשיבה. יודגש כי הערעור אינו מתייחס לאשר נפסק ב-תמ"ש 19689-03-14 - בו התקבלה תביעת המערער 1 נגד המשיבה - וב-תמ"ש 21161-08-11 - בו נדחתה תביעת המשיבה נגד המערער 1.

כמו כן, בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (בפני אותו מותב), מיום 2.9.14 (תמ"ש 48738-05-14) - בעניינם של אותם צדדים ובאותם עניינים.

רקע עובדתי ופסק הדין קמא

2. המערער 1 (להלן: הבעל או הגבר) והמשיבה (להלן: האישה) נישאו זה לזה בנישואים אזרחיים בשנת 2008. בשנת 2009 רכשו בני הזוג דירה (להלן: הדירה), שעיקרה מתמורת דירה קודמת שהייתה בבעלות האישה. לאחר מספר שנים, עלו יחסיהם של בני הזוג על שרטון - וביום 12.3.12 עזב הבעל את הדירה. ביום 14.5.12 חתמו בני הזוג על "הסכם התרת נישואין וממון" (להלן: ההסכם), אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 21.5.12. משלא הגיעו הצדדים להסכמות בדבר פרשנות ואופן ביצוע ההסכם - לרבות בקשר לדירה, למיטלטלין ולכספים שיש לשלם למערער 2 (להלן: אבי הבעל) - הוגשו התביעות השונות לבית משפט קמא, אשר הורה על מינוי כונס נכסים למכירת הדירה והכריע בתביעות השונות.

3. ב-תמ"ש 8075-05-13 דן בית משפט קמא בתביעתו של הבעל לדמי שימוש ראויים בדירה ששימשה למגורי בני הזוג, בטענה כי בגין מחדליה של האישה הדירה לא נמכרה אלא במועד מאוחר ועל כן הוא זכאי לדמי שימוש ראויים.

בפן העובדתי קבע בית משפט קמא, כי לא הוכח שהאישה טרפדה או עיכבה - בחוסר תום לב - את מכירת הדירה, אשר במשך חודשים נדרש עבורה מחיר גבוה בהרבה מעל שוויה בשוק. זאת, לא עד חודש מאי 13' - עת מונה כונס הנכסים למכירת הדירה; ואף לא עד חודש ספטמבר 13 - מועד פינויה המוחלט של הדירה על ידי האישה.

בפן המשפטי קבע בית משפט קמא, כי לא קמה לבעל זכאות לדמי שימוש כאמור. זאת, לפי פרשנות סעיף 4.2(י"ב) להסכם, הקובע כי - "הגבר מסכים, מאשר ומתחייב לא לחזור לדירה עד למכירתה ועד לפינויה ומסירתה לקונה" - ואינו מאזכר כל זכאות כנטען על ידי הבעל. בהקשר זה הדגיש בית משפט קמא, כי כל אחד מבני הזוג היה מיוצג על ידי עורך דין מטעמו במשא ומתן שנערך לקראת חתימת ההסכם.

כך נקבע כי המחיר שננקב בעבור הדירה היה מחיר גבוה וכי האישה נאותה להסכים למכירת הדירה במחיר נמוך יותר. מנגד, הבעל לא פנה לבית משפט קמא עד מועד פנייתו וכי בתקופה לאחר מינוי הנכסים, הרי הדירה הייתה בשליטת כונס הנכסים.

4. ב-תמ"ש 57604-05-13 ו-תמ"ש 8100-05-14 - דן בית משפט קמא בתביעה כספית ותביעה בעניין ביזיון בית המשפט שהגיש הבעל, שעילתן הפרת התחייבות האישה להעביר לו את חפציו האישיים ואשר היה זכאי לו לפי רשימה מפורטת שצורפה להסכם.

בפן העובדתי קבע בית משפט קמא - בניגוד לטענת הבעל - כי בבוקר למחרת עזיבתו את הדירה (12.3.12), שב הבעל לדירה ובהיעדרה של האישה לקח ממנה חפצים רבים, באמצעות מספר מזוודות וארגזים. עוד קבע בית משפט קמא, כי על אף תמיהות שעלו בקשר להתנהגות האישה (והודאותיה כי חפצים ספורים לא נמסרו לבעל, מתוך טעות או מחמת סירובו של הבעל) לא הוכח כי ביום 17.4.13, עת בא הבעל לקחת את חפציו מהדירה, לא ניתנו לו חפציו כנדרש בהסכם. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי ככל שקיימים צילומי אבטחה של פתח הדירה - הסותרים סרטון שהוצג על ידי האישה - של מעמד מסירת החפצים, היה על הבעל לדרוש ולהציג אותם בהליך שהתנהל בפניו, ואי-הגשתם כראיה מחזקת את טענות האישה. בית משפט קמא ציין כי תמוה מדוע לא פנה הבעל בדרישה לאישה לקבל את מרבית החפצים שנותרו (לטענתו) בדירה כבר בשנת 2012, משנקבע בסעיף 14 להסכם כי "עם חתימת ההסכם הזה מתחייבת האישה למסור לגבר את חפציו האישיים". עוד צוין כי ביום 17.4.13, יכול היה הבעל לדרוש להיכנס לדירה עם נציג מטעמו לשם איסוף חפציו. על כן קבע בית משפט קמא, כי פרשנותו הנכונה של סעיף 12 להסכם - "המיטלטלין הנמצאים בדירת הצדדים יחולקו ביניהם על פי הרשימה שתצורף כנספח להסכם זה" - היא כי הוא מתייחס לכלל הרכוש השייך לבני הזוג, לרבות רכוש שכבר נלקח על ידי הבעל קודם לחתימת ההסכם (למחרת עזיבתו את הדירה). משכך, דחה בית משפט קמא את תביעת הבעל לקבלת שווי המיטלטלין שלא נמסרו לו לטענתו, ולהטלת קנס לפי פקודת ביזיון בית המשפט בגין אי-מסירת המיטלטלין לידיו.