פרץ נ' גרוס ואח'

פסק דין

מונחת לפני תביעה בסך 3,500 ₪ שהוגשה בהליך של תביעות קטנות.

רקע

מר פרץ אופיר (להלן:"התובע") רכב על אופנועו בעל מ.ר 3460061 ביום 30.05.10 כאשר הוא מרכיב על האופנוע את חברתו. האופנוע נפגע מאחור ע"י רכב בעל מ.ר 5940070 הנהוג בידי גב' גרוס יעל (להלן:"הנתבעת 1"). כתוצאה מהפגיעה האופנוע נפל, חברתו של התובע "עפה" ממנו, ולאופנוע נגרמו נזקים (להלן:"התאונה").

טענות הצדדים

הצדדים מסכימים כי מיד לאחר קרות התאונה הנתבעת 1 הביעה את צערה ואת דאגתה בפני התובע וחברתו, והצדדים החליפו פרטים.

התובע טוען כי בעלה של התבעת 1 מר אנשל גרוס, התקשר אל התובע והציע לפצותו אודות הנזקים וזאת מבלי לערב את חברת הביטוח משיקוליו.

מר גרוס והתובע נפגשו במוסך בבני ברק אלא ששם נתגלעה מחלוקת בינהם אודות המוסך ואודות הסכום לפיצוי. התובע הופנה ע"י מר גרוס לסוכן הביטוח, התובע טוען כי כשפנה לסוכן הביטוח, נאמר לו כי לא קיים דיווח על התאונה מצד בעלי הפוליסה. התובע טוען כי שכר שמאי לאמוד את עלות התיקון, איתר את חברת הביטוח שביטחה את רכבה של הנתבעת 1 ופנה אליה במכתב כאשר למכתב מצורף דוח השמאי.

התובע טוען כי הופתע לגלות כי חברת הביטוח דוחה את טענותיו וטוענת כי מוכחשת כל טענה באשר לאחריות הנתבעים לתאונה. משכך לא נותרה לו ברירה אלא להגיש תביעה זו בדרישה לפצות על פי דוח השמאי בסך 2,151.70 ₪ ובתוספת עוגמת נפש ובזבוז הזמן ובסה"כ 3,500 ₪.

בכתב ההגנה נטען כי הנתבעת 1 נהגה ברכבה כאשר הגיח אופנועו של התובע ועקף את רכבה מצד ימין תוך שהוא נצמד לחזית רכבה, הנתבעת 1 ניסתה לבלום אולם ללא הצלחה.

משכך נטען בכתב ההגנה כי התאונה ארעה בשל התרשלות התובע. באשר לנזק נטען כי התובע לא המציא קבלה המעידה על התשלום בפועל. עוד נטען כי לאופנוע נגרם נזק קל ביותר ודוח השמאי איננו קשור לנזקי התאונה.

ביום 27.07.11 נערך דיון בפניי בו העידו התובע והנתבעת 1 וכן גב' סיוון שחר החברה של התובע מטעם התביעה ומר אנשל גרוס הבעל של נתבעת 1 מטעם ההגנה והצדדים סיכמו את טענותיהם בע"פ.

עוד בטרם הדיון הצעתי לצדדים לנסות להגיע ליישוב הסכסוך בעזרתה של מגשרת מטעם המנ"ת שמספקת שירותי גישור במקום וללא תשלום. הצדדים הסכימו ואף הגיעו לפתחו של אולם הגישור אולם לצערי עוד בטרם נכנסו לישיבת הגישור, הטונים בשיחה בין הצדדים עלו ועלו עד שהוחלט כי אינם מעוניינים עוד בגישור.

גם בסיום הדיון שנערך בפניי הצעתי לצדדים לסיים את ההליך בפשרה אולם התובע סירב, ומשכך אין מנוס מלהכריע תיק זה לפי העיקרון של "ייקוב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמ' ב').

דיון והכרעה

בעניין החבות לתאונה התובע טוען כי הנתבעת 1 כבר הודתה בחבותה מייד לאחר קרות התאונה והוא הופתע מאוד לגלות כי כעת טוענים הנתבעים כי האחריות רובצת לפיתחו.

הנתבעת 1 העידה כי התובע עקף אותה מימין וכי הוא הגיע משום מקום ולכן לא הייתה כל אפשרות בלימה. התובעת אף הצהירה כי היא יכולה להישבע על כך(עמוד 3 שורות 3-5).

התובע מצידו גם הוא עומד על עמדתו כי לא עקף ולא השתחל וטען כי הוא מוכן לעשות כל בדיקה לאמת טענותיו (עמוד 2 שורות 8-9 ושורות 16-17).

התובע הוא "המוציא מחברו" ועליו מוטל נטל ההוכחה הנדרש במשפט האזרחי בבחינת "הטיית מאזן ההסתברויות" (ראה ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח פ"ד מ(1) 598,589).

לדידי, התובע לא עמד בנטל זה.