פרץ בוני הנגב (1993) בע"מ נ' ד. ואח'

לפני תביעה בגין הפרת חוזה מכר.

1. התובעת היא חברה קבלנית אשר הקימה על המקרקעין בעיר טירת הכרמל, פרויקט דיור למגורים המכונה "פרץ בוני הנגב בחותרים 2", במסגרת תכנית "מחיר למשתכן" (להלן: "הפרויקט"). הנתבעים הופנו לפרויקט זה, ע"י משרד הבינוי והשיכון לצורך חתימה על חוזה מכר בין התובעת לנתבעים, עבור דירה מספר 178, בת 5 חדרים בקומה 9 בבניין מספר C (להלן: "הדירה"), בסכום של 1,209,097 ₪, כולל מע"מ. נטען כי מאחר ומדובר במכרז "מחיר למשתכן", הרי שהחוזה על כל סעיפיו נבחן ואושר בכללים הקבועים במכרז מסוג זה ע"י הגוף המפקח- חברת י.ת.ב בע"מ ( להלן: "חברת הבקרה"), מטעם משרד הבינוי והשיכון (להלן: "החוזה").

2. במסגרת סעיף 8 לנספח א' לחוזה, הוסדר נושא התשלומים עבור הדירה, כך שביום החתימה על החוזה, ישולם סך של 120,000 ₪ (להלן: "התשלום הראשון"). אולם, הנתבעים לא עמדו בתשלום זה ובשיחות טלפוניות עימם, לטענת התובעת, התחמקו ממתן תשובה ברורה ולא שילמו את התשלום הראשון. משכך, נשלח ביום 2/4/19 לנתבעים מכתב מעם התובעת, המודיע להם כי באם התשלום הראשון לא ישולם עד ליום 9/4/19, ההסכם יבוטל וכי הדבר מהווה הפרה יסודית של החוזה, המזכה את התובעת בביטול ההסכם ובתשלום הפיצוי המוסכם. משלא התקבל כל מענה מהנתבעים, נשלח אליהם מכתב נוסף מעם התובעת מיום 10/4/19 ובו הודעה כי החוזה מבוטל לאלתר וכן כלל המכתב דרישת פיצוי מוסכם בסך של 120,910 ₪, כמצוין בחוזה.

3. לטענת התובעת, לאחר פנייה נוספת מצידה, נחתם ביום 17/4/19 בין הצדדים הסכם ביטול חוזה, בשל רצון הנתבעים לבטל את החוזה. לטענת התובעת, הנתבעים הפרו את החוזה עת לא עמדו בלוח הזמנים "וגררו רגליים" עם התשלום הראשון, כאשר בסופו של דבר גרמו במו ידיהם לביטול החוזה. התובעת מוסיפה וטוענת כי בהתאם לסעיף 117 בחוזה, נקבע כי במקרה של הפרת החוזה ע"י הקונה, ישלם הקונה למוכר פיצוי מוסכם בשיעור של 10% מהתמורה בתוך 15 יום ממועד ביטול החוזה. עוד צוין, כי המוכר יהא זכאי לפיצוי הנ"ל גם אם בוטל ההסכם עפ"י בקשת הקונה ומיוזמתו.

4. לטענת התובעת, רק ביום 20/5/19 עודכן החוזה ע"י חברת הבקרה, כך שהפיצוי הקבוע בסעיף 117 לחוזה יעמוד על 2% מהתמורה. בעקבות כך, נטען כי ביום 21/5/19 נשלח מכתב נוסף מטעם התובעת לנתבעים בו היא מיידעת את הנתבעים בדבר השינוי ודורשת מהם סכום פיצוי מעודכן בסך של 24,182 ₪, בתוך 7 ימים (להלן: "סכום הפיצוי"). בין הצדדים התקיימה חלופת מכתבים, שלאחריה לא שילמו הנתבעים את סכום הפיצוי ועל כן, הגישה התובעת את התביעה דנן. נוסף לסכום הפיצוי, עותרת התובעת לקבלת סכום נוסף של 5,000 ₪ בגין הפרת חובת תום הלב במו"מ ולאחר כריתת החוזה ובשל הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמו לה כתוצאה מביטול ההסכם ע"י הנתבעים.

5. הנתבעים, הם לטענתם זוג צעיר עם שני ילדים קטנים. לטענתם, ימים ספורים לאחר חתימתם על החוזה, החליטו הנתבעים להתגרש, עובדה ששיבשה את כל תכניותיהם, גם ביחס לרכישת הדירה. נטען כי הנתבעים חדלו למעשה להיות זוג לצורך התוכנית וגם משאביהם הכספיים ירדו לטמיון וכן, איבדו את יכולתם לקחת משכנתא למימון רכישת הדירה.

6. לטענת הנתבעים, לאחר זכייתם בהגרלה בפרויקט, זרזו אותם נציגי התובעת לבחור דירה ולחתום על חוזה המכר, אחרת יאבדו את זכאותם לבחירת דירה, לטובת נרשמים אחרים בהגרלה, אשר לא זכו בה. נטען כי חיפזון זה עמד לנתבעים לרועץ בשלב מאוחר יותר. ביום 19/3/19 נחתם החוזה בין הצדדים ואילו ביום 24/3/19, שהם כ 5 ימים ו-2 ימי עסקים בלבד לאחר חתימת החוזה- הודיעו הנתבעים לתובעת כי הם מבטלים את החוזה בשל החלטתם להתגרש (להלן: "הודעת הביטול"). נטען כי ההחלטה להתגרש סיכלה את רכישת הדירה וכי מדובר למעשה בכוח עליון שהנתבעים לא צפו אותו כלל, במיוחד כאשר מדובר בפרויקט מסוג "מחיר למשתכן" שבו הזכאות שיש לנתבעים כזוג נשוי, היא תנאי לזכייתם. כמו כן, נטען כי מששלחו הנתבעים את הודעת הביטול, הם היו בטוחים כי בכך תמה הפרשה והתובעת תתחשב במצב החריג שנוצר ותקצה את הדירה לזוג אחר, מבין משתתפי ההגרלה, לנוכח הזמן הקצר מרגע החתימה על החוזה ועד להודעת הביטול ובשים לב למיקום המבוקש של הפרויקט בסמיכות לעיר חיפה וכי מחלונות הדירות נשקף נוף לים. כמו כן, נטען כי גם עפ"י חוקי הצרכנות הנהוגים נתונה בידי התובעים הזכות לבטל את העסקה בתוך 14 יום מחתימתם על החוזה. אולם, הם הופתעו לגלות ביום 10/4/19 לקבל מן התובעת דרישה לפיצוי מוסכם בסכום דמיוני, כלשונם בגובה של 10% משווי הדירה בגין ביטול ההסכם.

7. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי התובעת ניסתה בכך לגזול כספים במרמה ובהטעיה, חרף ידיעתה את החוק ואת תנאי ההתקשרויות בפרויקט מחיר למשתכן וכי אסור לחברות קבלניות לגבות פיצוי מוסכם העולה על 2% מגובה שווי הדירה. נטען כי כבר בתחילת שנת 2017 נקבע ע"י משרד הבינוי והשיכון שיעור פיצוי בגובה זה וכי לא לחינם נקבע פיצוי נמוך, שכן הוא לוקח בחשבון את העובדה שעסקאות עלולות להתבטל בשל אופי העסקאות ומצבם הפיננסי הרעוע של המציעים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. נטען כי התובעת לא טרחה להסביר לנתבעים כי החוזה כולל פיצוי מוסכם שלא עפ"י נהלי משרד הבינוי והשיכון ולכן, החוזה נסמך על גזל ורמייה והוא בטל מעיקרו. במעשים אלה, לטענת הנתבעים, פעלה התובעת באופן מחמיר אשר יורד לשורש החוזה ומאיין אותו עד כדי כך שאין התובעת רשאית להסתמך עליו ויש לראותו כבטל ומבוטל.

8. עוד נטען, כי אחי הנתבע 1, פנה לב"כ התובעת וניהל עמה מספר שיחות טלפוניות, בהן בין היתר העמיד אותה על טעות התובעת בכל הקשור לגובה הפיצוי המוסכם, אך האחרונה דחתה את כל הטענות ועמדה על דרישת הפיצוי בהתאם לחוזה שנחתם. אולם, לאחר ימים ספורים, התקבלה במפתיע הודעה חדשה מטעם התובעת שעדכנה כי גובה הפיצוי המוסכם הוא 2% ולא 10%. נטען כי מדובר בחוסר תום לב של התובעת שניסתה לגבות כספים בניגוד לדין דווקא מזוגות צעירים בתחילת חייהם ומתקשים בחיי היום יום. לטענת הנתבעים, אכן הפרה יסודית של החוזה מזכה בביטולו, אולם הפיצוי המוסכם הוא תנאי בטל ומבוטל מאחר והוא שקרי ומטעה ולכן אין התובעת רשאית לתבוע בגינו, אלא את נזקיה הישירים עם הוכחת נזק, אשר כאמור מעולם לא נגרמה לה ועל כן, דין התביעה כנגדם להידחות.

   דיון: