פרנקנשטיין נ' משרד המשפטים - פסקדין

פסק דין

זוהי תביעה לפיצוי התובע על נזקים שלטענתו נגרמו לו עקב עיכוב של 5 שנים במתן פסק דין בערעור שהגיש בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

טענות התובע

התובע, יליד 1955, עבד במועצה האזורית גליל תחתון (להלן "המעבידה") כנהג אוטובוס וזאת החל משנת 1982. בשנת 1992 קיבל התובע, בנוסף לעבודתו כנהג, מינוי של סדרן במחלקת התחבורה של המעבידה, מה שהקנה לו תוספת בסך של כ- 2,240 ₪ במשכורתו.

בשנת 1995 לערך, דיווח התובע לממונים עליו אצל המעבידה על מעשה שחיתות שנעשה במחלקת התחבורה שלה. חשיפת השחיתות, לטענת התובע, הביאה לביטול מינויו כסדרן. התובע מיהר להגיש תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת, שם ביקש כי ינתן צו זמני שיורה למעבידה להמשיך להעסיקו כסדרן. בעוד מתנהל ההליך בבית הדין האזורי לעבודה, קיבל התובע מן המעבידה הודעה על פיטוריו. על כן, תיקן התובע את תביעתו והוסיף לה עילת פיטורין שלא כדין.

בחודש יולי 1996 ניתן פסק דין בבית הדין האזורי לעבודה אשר קבע כי התובע יוחזר לאלתר לעבודתו כנהג וכן נקבע כי ביטול מינויו כסדרן נעשה על ידי המעבידה שלא כדין וכי עליה לקיים שימוע לתובע. המעבידה הזמינה את התובע להליך "שימוע כביכול", שתוצאתו הצפויה היתה ביטול מינויו כסדרן.

התובע שב והגיש תביעה בבית הדין האזורי לעבודה וטען כי השימוע נערך שלא כדין. בפסק הדין שניתן ביום 14/4/98 נקבע, כי אילו היה הדבר תלוי בבית הדין האזורי, הוא היה משאיר את מינויו של התובע כסדרן, אולם לבית הדין לא נתונה הסמכות לבטל את השימוע ועל כן, נותרה על כנה החלטת המעבידה על ביטול מינוי התובע כסדרן.

ביום 20.5.1998 הגיש התובע ערעור על פסק דין זה בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים - זהו הערעור נשוא ענייננו (ע"ע 300146/98, להלן "הערעור").

באותו שלב, המשיך התובע לעבוד אצל המעבידה כנהג, במשכורת נמוכה שלטענתו בקושי הספיקה לו לקיום משפחתו, תוך שהוא מקווה כי פסק הדין בערעור יהפוך את הקערה על פיה והוא יוחזר לתפקידו כסדרן.

ביום 4.7.1999 ולאחר שהטיפול בערעורו של התובע לא קודם, הוא הגיש בקשה לזירוז ההליכים. תשובת בית הדין, בהחלטת כב' הרשמת מיום 21.7.1999, הייתה כי ישנו עומס רב וכי יהא עליו להמתין, כאשר באותו מועד טרם נקבע מועד לדיון. התובע, שלא יכול היה להמשיך להתקיים ולהתפרנס ממשכורתו הנמוכה כנהג בלבד, ביקש מהמעבידה חופשה ללא תשלום (חל"ת) לשנה, מתוך תקווה שעד אז יסתיימו ההליכים בערעור. אלא ששנת החל"ת חלפה וטרם נקבע דיון בערעור. לתובע לא נותרה ברירה אלא להתפטר מעבודתו כנהג, מחמת הרעת תנאים, ולחפש עבודה חלופית שממנה יוכל לקיים את משפחתו.

רק ביום 24/6/2003, היינו - לאחר חמש שנים בהן המתין התובע לפסק דין בערעור, ניתן פסק הדין אשר קבע כי ההחלטה שניתנה בשימוע שנערך לו הייתה לקויה וכי המעבידה נקטה בדרכים שאינן הולמות ערכים של מידות ומנהל תקין. יחד עם זאת נקבע, כי לא ניתן להושיט לתובע סעד של החזרתו לתפקיד סדרן, שכן הוא התפטר ובין הצדדים לא מתקיימים עוד יחסי עובד מעביד.

התובע טוען כי המצב הקשה במשק הביא לכך שהוא פוטר מהמקום החלופי בו עבד (שבכתב התביעה ובתצהיר התובע לא הובהר מהו) ומאותו מועד (שאף הוא לא הובהר) התובע לא מצא מקום עבודה אחר, למרות המאמצים הרבים שעשה ולמעט עבודות לתקופות קצרות ביותר, כאשר בשל גילו, הוא התקשה למצוא מקומות עבודה בשכר ראוי ובכלל.

התובע טוען כי בשל העיכוב במתן פסק הדין בערעור, הוא נותר צודק אך מובטל. אילו פסק הדין היה ניתן בעת שהתקיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין המעבידה, כי אז היה התובע מקבל את כל ההפרשים שבין שכרו כנהג לבין שכרו כנהג וסדרן. בתצהירו טוען התובע, כי משהתעכב פסק הדין בערעור והוא נקלע למצב כלכלי בלתי אפשרי, הוא פנה לבית הדין מספר פעמים בבקשה לזרז את מתן פסק הדין בכדי שלא יאלץ לעזוב את העבודה ולמצוא מקום חלופי.

עוד טוען התובע בתצהירו, כי העובדה שכל התיקים בבית הדין הארצי טופלו בתקופה זו באופן זהה, איננה מפחיתה מן האחריות לנזקיו, שכן אם ראתה הנתבעת כי יש צורך בתגבור המערכת כדי לעמוד בעומסים, היה בידה הכוח לעשות כן. התובע טוען כי טענותיו מופנות כלפי התנהלות "המערכת" ולא כלפי הכרעותיו או פעולותיו השיפוטיות של שופט זה או אחר, או של עובדי המערכת, ועל כן הנתבעת איננה פטורה, מכח חסינות השופטים, מאחריות לנזקיו.

התובע טוען כי הנזקים שנגרמו לו מוערכים על ידו בסך של מיליוני ש"ח, כולל אובדן הכנסה מיום הפסקת עבודתו (בניכוי התקופות בהן עבד) ועד לגיל הפנסיה בסך של 3,120,000 ₪, אובדן זכויות סוציאליות בסך 1,800,000 (כולל פנסיה עד גיל 87) ועגמת נפש בסך של 200,000 ₪. מטעמי אגרה העמיד התובע את תביעתו בסך של 700,000₪.

טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת כי דין התביעה להדחות על הסף וזאת מכוח החסינות השיפוטית הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. חסינות זו נועדה, בין היתר, להבטיח את אי תלותם של השופטים, על מנת להבטיח חופש פעולה ומשפט צדק, והיא משתרעת גם על פעולות שנעשו ברשלנות, זדון או מכל מניע אחר, כל עוד מדובר בפעולה שיפוטית במסגרת סמכות השיפוט.

הנתבעת מפנה לסעיף 2 לחוק-יסוד: השפיטה הקובע את העיקרון ולפיו בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות השפיטה, זולת מרותו של הדין. במסגרת חוקתית זו נקבע, כי השופטים יהיו מוגנים מהשפעות זרות ומאיומים, לרבות החשש שתפקודם יהא פתוח להתדיינות במסגרת תביעות שתוגשנה כלפיהם בגין עשייתם המקצועית.

לטענת הנתבעת, השופטים אינם בגדר עובדים לעניין האחריות השילוחית, במובן סעיף 13 לפקודת הנזיקין, משום שלא מתקיימים בינם לבין המדינה יחסי עובד ומעביד ולא מתקיים הרציונאל העומד ביסוד הטלת אחריות על מעביד בגין מעשיו של עובד, התלוי באותם יחסי כפיפות, סמכויות פיקוח וניהול.