החלטה
1.לפני בקשת הנתבעים 1, 2, 5, 6, 9, 13, 16, 17, 18, 20, 23, 24, 30 ו – 31 (להלן: "המבקשים") לחייב את התובעים (להלן: "המשיבים") בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיהם בסך כולל של 50,000 ש"ח, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן:"תקסד"א").
2.עפ"י כתב התביעה, מר לאונרד פרנקל - התובע 1 (להלן: "משיב 1") הינו יזם בתחום הנדל"ן, אשר מקום מושבו בארה"ב.
מר אריה הראל - תובע 2, היה מעורב בפעולות ועד הבית של הבניין מתוקף היות בנו הבעלים של חלקת משנה מס' 22 (נתבע 29 פורמאלי) והוא עוסק רבות בתחום הנדל"ן.
הנתבעים הינם בעלי דירות בבניין המצוי ברח' פנקס 11-13 בתל אביב, במקרקעין הידועים כחלקה 1260 בגוש 6212.
3.עסקינן בתובענה לסעד הצהרתי, במסגרתה מבוקש להצהיר על חבותם של הנתבעים לשתף פעולה ולהתקשר עם התובעים ו/או מי מהם ו/או תאגיד בייסוד מטעמם, בהסכם לביצוע של פרוייקט לחיזוק בניין עפ"י תמ"א 38 ולצורך כך לחתום על הטיוטה הסופית והפורמאלית אשר גובשה בין הצדדים.
עניינה של התובענה בטענת המשיבים כי פעלו משך שנים, תוך השקעת מאמצים ומשאבים מרובים, להוצאתו לפועל של פרוייקט תמ"א 38, תוך שהנתבעים מציגים מצגים מפורשים כאילו האמור מוסכם ומקובל עליהם ואולם, לאחר שזכויותיהם הושבחו באופן ניכר עקב פעילות המשיבים, מנסים הנתבעים לחזור בהם מן ההתקשרות וההסכמות שהושגו.
4.המבקשים טוענים כי משיב 1 מתגורר בארה"ב; כפי שהצהירו המשיבים בפני המבקשים, מדובר בפרוייקט התמ"א הראשון שהם מבקשים לקדם בישראל (ובכלל); המשיבים אינם מוסמכים ואינם מחזיקים ברישיון קבלנים; באשר לטענת המשיבים כאילו משיב 1 סייע למשיב 2 בשיפוץ הבניין לפני מספר שנים נטען כי המבקשים לא זכו מעולם לראות הסכם שנחתם עם משיב 1, לא זכו לראות קבלות ו/או חשבוניות ולא ברור טיבו של הסיוע; חוסר ההיכרות של מרבית הדיירים עם משיב 1, זוכה לגיבוי ותמיכה אף בכתב ההגנה של נתבעים 25 ו- 26; משיב 2 אינו מחזיק בדירה בבעלותו בבניין אלא בנו. מכאן שלא ברור כלל אילו מקורות כספיים יש ברשותו לצורך תשלום הוצאות משפט.
עוד טוענים המבקשים כי מדובר בתביעה עם עשרות נתבעים ועל כן, ההוצאות צפויות להיות בסדרי גודל משמעותיים ביותר; בקביעת סכום הערובה, יש לשקול גם את "ערך התביעה"; הסעד המבוקש בתביעה הוא התקשרות הנתבעים עם "חברה" ובנסיבות אלה, חובה היה לצרף את אותה "חברה" עלומה כבעלת דין בתביעה ויש להחיל את עקרונות סעיף 353 לחוק החברות, תשנ"ט -1999; כאשר המשיבים רוצים לבצע עסקה בשיעור כזה, בהיקפים של עשרות מיליוני שקלים, בוודאי שלא יקשה עליהם להפקיד ערובה להוצאות.
5.המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי דין הבקשה להידחות. לטענת המשיבים, לאור המסכת העובדתית והמשפטית המתוארת בכתב התביעה ובשים לב כי חלק מהנתבעים כלל אינם מתנגדים לתובענה ולמעשה תומכים בה, הרי שסיכויי התביעה טובים ודי בכך בכדי להוביל למסקנה שאין לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה.
עוד טוענים המשיבים כי גם העובדה שהם פעלו על חשבונם להסרת הכרזתו של הבניין נשוא התביעה כמבנה מסוכן והשקיעו כספים רבים בשיפוץ הבניין על חשבונם, כמו גם העובדה שקידמו על חשבונם הליכי רישוי והתקדמו לשלב משמעותי מוכיחה, כשלעצמה, את יכולותיהם ואיתנותם הכספית, כמו גם יכולתם לשלם הוצאות משפט ומובילה למסקנה כי אין לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה.
לחלופין, טוענים המשיבים כי ככל שתתקבל הבקשה, מבוקש להעמיד את גובה הערובה בסכום נמוך משמעותית מהסכום הנדרש ע"י המבקשים.
6.בתשובה לתגובה מוסיפים המבקשים וטוענים כי תגובת המשיבים אינה נתמכת בתצהיר, הגם שמבקשת להסתמך על טענות עובדתיות. עוד נטען כי התגובה אינה כוללת תשתית משפטית אשר יש בה לתמוך בדחיית הבקשה וכן כי בפועל, למעלה ממחצית הדיירים בבניין הגישו כתבי הגנה במסגרתם התנגדו בצורה מפורשת לתביעה ולכל פעולה מטעם התובעים בבניין. למעשה לביהמ"ש הוגש אך ורק כתב הגנה אחד, מטעם נתבעים 14-15 (כאשר הודע שם כי נתבע 14 נפטר) לפיו אין התנגדות לפעולות מטעם המשיבים בבניין.
7.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה הגעתי למסקנה ולפיה אין מקום במקרה דנן לחייב בהפקדת ערובה את המשיב 2 וכי יש מקום לחייב את המשיב 1 בהפקדת ערובה מהנימוקים כדלקמן:
א.תקנה 519 לתקסד"א המסמיכה את בית משפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, מאפשרת לבית המשפט להפעיל את שיקול דעתו, מבלי שהתקנה עצמה קבעה באילו מקרים יש להיעתר לבקשה ובאילו מקרים לדחותם.
ב. כב' הש' צ' זילברטל בהחלטה שנתן ברע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן (16.1.13) פסק כי:
הלכה היא כי, ככלל, אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור לפני ערכאות שיפוטיות בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות הנתבע אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות, וכי אין לחייב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע מחמת עוניו בלבד; עקרון זה נובע מחשיבותה של זכות הגישה לערכאות שהיא זכות חוקתית... יתרה מכך, חיוב תובע בערובה להוצאות נתבע פוגע בזכות הקניין שלו (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית (מהדורה שניה 2008) 46, להלן: לוין). עוד נאמר בחיבור הנ"ל, כי "... השיקולים העיקריים ששימשו עד כה כטעמים להפעלת תקנה 519 [היו] אי ציון כתובתו של התובע בכתב התביעה והמצאות התובע בחו"ל" (לוין, בעמ' 47-46).
עם זאת נפסק, כי בין יתר השיקולים שניתן לשקול כאשר נבחנת בקשה לחייב תובע בערובה להוצאות נתבע יובאו בחשבון סיכויי קבלתה של התביעה והשאלה כלום מדובר בתביעת סרק. אלא שלטעמי, בין היתר בשל הקושי להעריך את סיכויי התביעה כאשר עסקינן בהליך בערכאה הראשונה, שיקול זה כשלעצמו אינו יכול, בדרך כלל, להביא לחיוב תובע בערובה להוצאות הנתבע, אלא במקרים של הליך שניתן להגדירו כהליך סרק מובהק.
הלכה היא כי בסוגיה האמורה על בית המשפט לנהוג "במתינות", מה גם שמשמעות אי הפקדת ערובה להוצאות הנתבע היא דחית התביעה (ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ פ"ד מז (3) 846, 850 (1993)). מערכת הכללים הנ"ל משקפת את האיזון הראוי שבין זכות הגישה לערכאות אל מול אינטרס הנתבע להבטחת הוצאותיו (עניין ו'נצ'ון, בפסקה 8; זוסמן, בעמ' 901-900)). בנוסף, וכפי שיפורט להלן, גם מועד הגשת הבקשה לפי התקנה ומועד הדיון בה ביחס לשלב בו מצוי ההליך יכולים להוות שיקול רלוונטי לעניין הכרעה בבקשה להורות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע".