פרנקו נ' אשורוב ואח'

פסק דין

1. עניינה של התביעה שלפני בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 14.5.12 בפתח תקווה.

2. לטענת התובעת, עצרה בצד הדרך על מנת לבצע פניית פרסה וזאת תוך נקיטת אמצעי זהירות והפעלת אורות איתות. התובעת טענה כי לאחד שבדקה כי הכביש פנוי לחלוטין והבחינה כי רכב הנתבעים עצר מאחוריה על מנת לאפשר לה לבצע את הפניה, החלה התובעת בביצוע הפרסה. לפתע, ללא כל התראה החל רכב הנתבעים בנסיעה בניסיון כושל לעקוף את רכב התובעת ופגע בו.

3. לטענת הנתבע 1, נסע במשאיתו בכביש והבחין ברכב התובעת עומד בצד הדרך ונראה כמי אשר מחפש חניה. הנתבע נאלץ לעבור מצדו השמאלי של רכב התובעת וכאשר חלף על פני הרכב התובעת, החל לפתע רכב התובעת בנסיעה, מבלי לאותת על כוונתו, וכך אירעה התאונה.

4. בדיון שנערך בפני העידו התובעת והנתבע 1, הם הנהגים המעורבים בתאונה.

דיון:

5. התובעת חזרה בפני על גרסתה לפיה נסעה בכביש דו סטרי וביקשה לבצע פניית פרסה. התובעת טענה כי נעצרה, אותתה שמאלה וכאשר הבחינה שהכביש פנוי והנתבע 1 עוצר מאחוריה, החלה בביצוע פניית הפרסה. התובעת טענה כי הנתבע 1 לעקוף את רכבה בעת שביצעה את הפרסה ופגע ברכבה. לטענת התובעת, הנתבע 1 ציין בפניה לאחר התאונה כי מיהר ולא הבין את כוונתה לבצע פרסה. התובעת הכחישה את גרסת הנתבעים לפיה עמדה במשך מספר דקות בטרם פנתה.

6. הנתבע 1 גם הוא חזר על גרסתו וציין כי נסע ברחוב באיטיות שכן נהג במשאית כבדה. הנתבע 1 טען כי רכב התובעת עמד בצד הדרך מספר דקות ונראה כמחפש חניה ורכב אשר נסע לפניו עקף אותה משמאל. הנתבע 1 החל אף הוא לבצע את העקיפה ואז הבחין בחניה אשר מתפנה בצד השני של הרחוב. התובעת בניסיון להגיע לאותה חניה, ביצעה לפתע פניית פרסה ופגעה ברכבו שכאמור באותה עת חלף על פניה.

7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בתמונות הנזקים, אני קובעת שהאחריות לתאונה מוטלת על הנתבע, מעיקרי הטעמים הבאים:

הכלל הוא כי המוציא מחברו עליו נטל הראיה. במקרה דנן של גרסה מול גרסה יש לכאורה לדחות את טענות התובעת. ברם, סבורה אני, כי גם אם נאמץ את גרסת הנתבעים, די בה כדי להטיל אחריות על הנתבעים.

הנתבע עצמו הודה כי ביצע עקיפה של רכב התובעת מאחר וזה עצר בצד הדרך בחיפוש אחר חניה והבחין גם בחניה המתפנה ובניסיונה של התובעת המפתיע לבצע פניית פרסה לצורך הגעה לחנייה.

8. הואל והתאונה ארעה בעת שהנתבע ביצע עקיפה של רכב של התובעת, היה על הנתבע לשים לב ולבצע העקיפה בצורה זהירה או להימנע מעשותה כליל. בפרט כאשר הבחין שהתובעת מחפשת חניה ובניסיונה לפנות על מנת להגיע לחניה שהתפנתה. משלא עשה כן הרי הוא האחראי לקרות התאונה.

9. יחד עם זאת, אני סבורה שלתובעת "אשם תורם" לקרות התאונה. התובעת, עפ"י גרסת הנתבע, המתינה במשך מספר דקות בצד הדרך באופן שאפשר לרכב נוסף שקדם לנתבע, לעקוף את רכבה. התובעת הבחינה כי רכב הנתבעים מצוי מאחוריה, לפיכך היה עליה ליתן לו לסיים את העקיפה ולבצע את פניית הפרסה בזהירות, גם אם הבחינה במקום חניה המתפנה בצידו השני של הכביש. יש היה על התובעת להבחין בנתבע מבצע את העקיפה ובכך למנוע את התאונה.

משכך, מצאתי לנכון לייחס לתובעת "אשם תורם" של 50% לקרות הנזק.

10. התביעה מתקבלת בחלקה. הנני מורה לנתבעים לשלם לתובעת סך של 3,481 ₪ (המהווים 50%) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, ביום 25.10.12 ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 500 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, ד' אדר תשע"ג, 14 פברואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: