פרנק נ' ישראל

החלטה

בפני בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט, בה נטען כי המשיב לא קיים את פסק הדין שניתן כנגדו, בכל הנוגע לחלקה 53, לגביה נקבע כי:

"...המבקשים זכאים לחדש את חוזה החכירה ביחס לחלקה 53 בגוש 3742 החל מיום 1.4.86 למשך 49 שנים נוספות בהתאם לתנאים המקוריים הנקובים בחוזה מיום 29.3.1937".

הרקע לבקשה

המבקשים מחזיקים בשלוש חלקות המהוות את נחלתם במושב בית חנן, ואלו הן: חלקה 53 - היא חלקה א', עליה מצוי בית המגורים, חלקה 54 - החלקה המצורפת, וחלקה 57 - היא חלקה ב', המשמשת לצורכי חקלאות.

עובר להגשת התביעה, אחזו המבקשים בחוזי חכירה היסטוריים, שנחתמו בשנים 1937 - 1939, המתייחסים לחכירת חלקות 53 ו-57, ואשר תקופת החכירה באשר אליהן, פקעה זה מכבר.

.

הבקשה שבפני מתמקדת בחלקה 53, לגביה עתרו המבקשים בתביעתם לסעד של חידוש חוזה חכירה באותם תנאים כפי שנקבעו בחוזה החכירה המקורי, וכאמור בסעיף 24 לתביעה:"המבקשים זכאים לחידוש חוזה החכירה באותם תנאים כפי שנקבעו בחוזה החכירה המקורי שנחתם בשנת 1937 ביחס לחלקה 53".

עמדת המשיב העקרונית היתה כי אין מניעה לחדש את תקופות החכירה ביחס לחלקה 53, אולם לשם כך על המבקשים לחתום על חוזי חכירה חדשים, בנוסח המקובל כיום, ואשר מטבע הדברים, אינו מטיב עם החוכרים כפי שהטיבו עמם החוזים המקוריים.

במהלך הדיון בתובענה העיקרית חזר בו המשיב מסירובו לחדש את תקופת החכירה ביחס לחלקה 53 בהתאם לתנאים המקוריים, ובאת כוחו הצהירה כי החכירה ביחס לחלקה זו אכן תחודש בהתאם לתנאים המקוריים, החל מיום 1.4.86 למשך 49 שנה. פסק הדין שניתן על ידי ביום 28.6.07 (להלן: "פסק הדין"), ככל שהוא נוגע לחלקה 53, ניתן איפוא על יסוד הסכמת המשיב, והדיון בתיק העיקרי צומצם למחלוקת באשר לחלקות 54 ו-57.

הוברר כי לאחר פסק הדין פתחו המבקשים בסדרת פניות אל המשיב, על מנת שזה האחרון ימלא אחר פסק הדין ויחתום עמם על חוזי חידוש החכירה, אולם המשיב התעלם מפניות המבקשים ולא עשה מאומה.

רק ביום 22.10.09 השיב המשיב לראשונה לפניות המבקשים ותירץ את המחדל ב"בעיות טכניות בעריכת התשריט שנפתרה חלקית".

סלע המחלוקת

במוקד הדיון מצוי סעיף ב' לחוזה החכירה המקורי שנחתם ביום 29.3.37, (להלן:"החוזה המקורי") המעניק לחוכרים את הזכות לחידוש חוזה החכירה, בו נאמר בין היתר: "בתום תקופת החכירה של ארבעים ותשע השנים הראשונות מקבל החוכר זכות קדימה לחידוש זכות החכירה באותם התנאים לתקופה חדשה של ארבעים ותשע שנים שניות..." (להלן: "סעיף האופציה").

המחלוקת בין הצדדים נעוצה בדרישתו של המשיב לפיה ייכלל בחוזה החכירה החדש סעיף המבטל את סעיף האופציה שבחוזה המקורי, כאמור בסעיף 2 לטיוטת החוזה המחודש, שזו לשונו: "סעיף ב' בחוזה החכירה לגבי חלקה 53 וסעיף 3 בחוזה החכירה לגבי חלקה 18 נמחקים עם חתימת הצדדים".

המבקשים גורסים כי משבית המשפט קבע כי על המשיב לחדש את חוזה החכירה ביחס לחלקה 53 "בהתאם לתנאים המקוריים", משמע מיני כי התנאים המקוריים כוללים גם את סעיף האופציה, באופן שדרישת המשיב למחקו - נוגדת את פסק הדין ומעקרת את תוכנו.

לשיטתם, עסקינן בחכירה לדורות אשר כמוה כבעלות, ובשים לב לחשיבות שיש ליתן להתיישבות היהודית בארץ ישראל, אין מניעה כי חוזה החכירה המחודש יחיל אף הוא סעיף אופציה, דבר שיבטיח כי ההתיישבות בנחלה לא תוגבל בזמן. עמדת המבקשים נסמכת על מספר אדנים עיקריים: לשון החוזה המקורי, לשון פסק הדין, נוסח הצהרת נציגת המשיב וכן הפרשנות התכליתית, העולה בקנה אחד עם השאיפה לפיה ההתיישבות היהודית בא"י תהא לעולמי עד.

המשיב שולל את עמדת המבקשים מכל וכל. לשיטתו, פרשנות המבקשים אינה עולה בקנה אחד עם אומד דעת הצדדים עת נחתם חוזה החכירה המקורי, סותרת את עמדת המשיב במהלך הדיון עת הסיר את הסכמתו לחידוש החוזה בתנאים המקוריים, ואף איננה מתקבלת על הדעת הן במישור המילולי/חוזי והן במישור התכליתי.

המשיב מפנה לנוסח החוזה המקורי ולסעיף האופציה המעניק זכות לחידוש ל-49 שנים נוספות, ולא מעבר לכך. המשיב אף סומך עמדתו בתצהיר התשובה שהוגש על ידו במהלך הדיון העיקרי, אליו צורפה טיוטת חוזה חידוש, הכוללת סעיף המבטל את סעיף החידוש. עוד טוען המשיב כי פרשנות המבקשים איננה מתקבלת על הדעת שכן היא מעניקה להם זכות חכירה לעולם ועד.

המשיב אף העלה טענה מקדמית לפיה בית המשפט איננו מוסמך לדון בעתירה לפי פקודת בזיון בית משפט המופנית כנגד המדינה או זרוע מזרועותיה.