פרידקובסקי ואח' נ' המשרד לקליטת העליה ואח' - פסקדין

פסק דין - נתבע 1

לפני תביעה כספית בסך של 200,000 ₪. התובעים עותרים לחייב את הנתבעת 1 בנזק הממוני ולא ממוני שנגרם להם עקב טיפול כושל של הנתבעת 1 בבקשתם לקבלת זכאות לדיור ציבורי.

תמצית הרקע העובדתי

התובעים הנם עולים חדשים מחבר העמים, אשר עלו ארצה בשנת 1995. התובע מוכר על ידי המל"ל כנכה בשיעור 75% וזכאי לקצבת נכות מלאה. התובעים התגוררו בשכונת מצוקה ומצבם הכלכלי היה קשה. התובעים הגישו ביום 12.1.97 בקשה לועדת הדיור המחוזית (להלן: "הוועדה המחוזית") של הנתבעת 1 (להלן: "המשרד"), לזכאות לקבלת דיור ציבורי. בתאריך 13.10.97 הועדה המחוזית העבירה את בקשת התובעים לועדת הערעורים והחריגים הארצית (להלן: "הוועדה הארצית"), תוך המלצה לאשר את בקשתם. ביום 29.10.97 אישרה הועדה הארצית את בקשתם של התובעים.

הצדדים חלוקים לגבי המשך השתלשלות העניינים והן לגבי המשמעות שיש לייחס להחלטות הוועדות הנזכרות לעיל ולהחלטות שניתנו לאחר מכן, כפי שיפורט להלן.

התובעים טוענים כי לא קיבלו כל הודעה על ההחלטות שאישרו את זכאותם. לטענתם, בשלהי 1997-1998, פנתה אליהם פקידה מטעם המשרד (ששמה אירינה) וזאת עקב אובדן תיק הבקשה ולצורך שחזור המסמכים. בשלהי 2002, עת הבחינו כי מועמדים בעלי נתונים זהים כבר זכו בפועל לדיור, פנו שוב אל המשרד. בשלב זה, הסתבר להם מפקידה אחרת (ששמה זיוה), כי בתיק הבקשה שלהם אין זכר להחלטה כלשהי בעניינם. לאחר בירור הדברים לעומק, הודיעה להם הפקידה כי בקשתם אושרה כבר בשנת 1997. בעקבות כך, ההחלטה הוכנסה מיד לתיקם האישי וכתוצאה מכך שובצו הם בתור ממתינים מיוחד. בחלוף כחצי שנה, קיבלו התובעים הודעה משמחת כי תורם הגיע לקבלת דיור ציבורי ובעקבות כך נכנסו לגור בדירתם החדשה בכפר יונה.

עקב מיקום הדירה, בריחוק מבית החולים בנתניה וממקום מגורי בנם הרופא שהתגורר אף הוא בנתניה, ולאחר שלא עלה בידי התובעים לקבל דירה בנתניה מאת המשרד, החלו התובעים לחסוך כדי לרכוש את הדירה שקיבלו מהמשרד וכדי שיוכלו לרכוש דירה מתאימה בנתניה. בסוף 2008, עת החלו התובעים בתהליך הרשמי לרכישת הדירה, נדהמו לגלות כי המשרד מסרב להנפיק להם תעודת זכאות וזאת בטענה שברשותם דירה נוספת, עוד משנת 1997 – כך לפי רישומי המשרד.

בסופו של דבר, התעודה הונפקה, אולם ממקרה מוזר זה, התעורר חשש בליבם של התובעים כי הם נוצלו על ידי המשרד או נפלו קורבן למי מטעמו וכתוצאה מכך המתינו חינם 5 שנים לקבלת הדירה, מקום שיכלו לקבל אותה תוך כחצי שנה. התובעים טוענים כי נראה להם שהמשרד עשה שימוש באישור שניתן להם עבור אחרים. התובעים מגדירים את מעשי ומחדלי המשרד כהונאה, כרשלנות וכהפרת חובת ההגינות ותם הלב שחב המשרד כלפיהם. התובעים עותרים לחייב את המשרד בדמי השכירות ששילמו במשך חמש שנים (1997 – 2002), בסך של 106,271 ש"ח וכן בפיצוי בגין עגמת נפש ועל כן מעמידים תביעתם על סך כולל של 200,000 ₪.

המשרד מנגד מעלה גרסה עובדתית שונה. לטענתו, האישור שניתן בשנת 1997, היה אישור עקרוני בלבד, אשר הקנה לתובעים, אך זכות להיכנס לרשימת ממתינים רגילים, הזכאים לקבלת הדיור המיוחל על בסיס קדימות לפי תאריך העלייה ארצה, כאשר הוועדה הארצית אישרה לתובעים באופן מיוחד ועקב מצבם, כניסה לרשימת הממתינים הרגילים לקבלת דיור במרכז הארץ (אזור נתניה), במקום דיור באיזור פריפריאלי.

לטענת המשרד, החלטה זו הובאה לידיעת התובעים במכתב מינואר 2000. כמו כן, רק ביום 5.9.01 אישרה הועדה הארצית זכאות בעדיפות לתובעים וזאת בעקבות בקשה שהגישו התובעים עצמם בשנת 2001, רק אליה הוסיפו מסמכים רפואיים מעודכנים, שהצדיקו כביכול מתן עדיפות בעניינם. זמן קצר לאחר מכן (כחמישה חודשים), קיבלו התובעים הפנייה לקבלת הדירה. לטענת המשרד, כל הנושא של רכישת הדירה אינו קשור אליה. המשרד טוען, אפוא, כי אין ממש בטענות התובעים וכי לא נפל כל פגם בטיפולו בבקשתם.

המשרד מוסיף וטוען כי התובעים נטשו בשנת 2009 את הדירה שקיבלו בכפר יונה, מבלי שנתנו הודעה על כך למשרד ובמקביל הגישו עתירה לבית המשפט המחוזי, לחיוב המשרד לאפשר לתובעים דיור ציבורי בעיר נתניה חלף הדירה בכפר יונה, כשהעתירה אף לוותה בבקשה לצו ביניים, למניעת דיספוזיציה בדירה זו, למרות שכבר נטשו אותה. בכך, טוען המשרד, נהגו התובעים שלא בתם לב. מכל מקום, ממשיך המשרד וטוען, כי העתירה נדחתה, תוך שבית המשפט המחוזי מותח ביקורת על התנהלות התובעים בנטישת הדירה. המשרד מכחיש את נזקי התובעים הנטענים וטוען כי אלה לא הוכחו. כמו כן, טוען המשרד כי התובעים קיבלו ממנו סיוע בשכר דירה עד לקבלת הדירה, בסכום של כ- 48,000 ₪ וכי התובעים לא הזכירו עובדה זו בתביעתם וגם בכך נהגו שלא בתם לב.

דיון

ויתור התובעים על חקירות נגדיות

כפי שעולה מתיאור הרקע העובדתי, קיימת מחלוקת עובדתית ממשית בין הצדדים. אם ניתן לתמצת מחלוקת זו, נאמר שהיא מתמקדת בשאלה הבאה - האם אושר לתובעים כבר בשנת 1997 כניסה לרשימת הממתינים המיוחדת בעדיפות, אשר ברגיל מאפשרת קבלת דירה תוך זמן קצר יחסית של כחצי שנה עד שנה, כאשר אך ורק עקב רשלנות מי מפקידי המשרד, בפועל, הוכנסו התובעים לרשימה הנ"ל רק בשלהי שנת 2001 או שמא נכונה גרסת המשרד, לפיה העדיפות אושרה רק בשנת 2001 ובעקבות בקשה שהגישו התובעים, ואשר אליה צירפו לראשונה מסמכים רפואיים מעודכנים, אשר רק בעטיים קמה זכותם להיכנס לרשימה המיוחדת.

על רקע המחלוקות העובדתיות שבין הצדדים ובפרט על רקע לב המחלוקת, כפי שהוגדרה על ידי לעיל, לא ברור לי מדוע הסכימו התובעים, שנטל הראיה והשכנוע עליהם, לפסוח על השלב של חקירת המצהירים ולבקש פסק דין על סמך החומר הקיים. תובע שמסכים לקבלת פסק דין בדרך האמורה בנסיבות שכאלה, מפחית עד מאוד, אפריורי, את סיכוייו לזכות במשפט. מיותר לציין כי כאשר קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים ומחלוקת זו רלוונטית עד מאוד לתוצאת המשפט, החקירה הנגדית הנה הכלי המרכזי ולעיתים היחיד שבאמצעותו יכול התובע להוכיח את תביעתו. ויתור על כלי זה בנסיבות שכאלה, הנו תמוה.

ואכן, כפי שעוד יפורט להלן, נראה כי ויתור התובעים על חקירת המצהיר מטעם המשרד, אכן פגע בסיכוי התובעים, ככל שהיה קיים, להוכיח שגרסתם העובדתית היא הנכונה. אמנם, גם לו חקרו התובעים את המצהיר מטעם המשרד, לא הייתה ערובה לכך שגרסתם תתקבל, אולם לכל הפחות על ידי כך, היו מנצלים עד תם את כל הכלים שהמשפט מעמיד לרשותם כדי להוכיח את גרסתם ובפרט את הכלי המרכזי של חקירה נגדית.

שינוי החזית שביצעו התובעים ביחס לעילת התביעה

התובעים התמקדו בכתב התביעה בטענה עיקרית, לפיה נעשה שימוש באישור שניתן לתובעים בשנת 1997, עבור מועמדים אחרים (ס' 21 לתביעה). התובעים אף כינו זאת כמעשה "הונאה" מצד המשרד (ס' 27 לתביעה).

טענה זו, גם כשנטענה ובאופן שנטענה בכתב התביעה, הייתה מלכתחילה בבחינת טענה כללית וסתמית, המעלה חשש גרידא וללא בסיס ראייתי ממשי (ראה ס' 21 לכתב התביעה: "נראה כי (כך על פי החשש), השתמשו הנתבעים... בהחלטת הוועדה... בעבור אנשים אחרים..."). גם בתצהיר העדות הראשית של התובעת, אין זכר לראיות כלשהן בעניין זה. תחת זאת, נותרה טענה כללית וסתמית בדבר חשש כי התובעים נוצלו על ידי המשרד או נפלו קרבן למי מטעמו (ס' 21 לתצהיר), אולם מבלי לציין עובדתית מה היה המעשה או המחדל שהיווה ניצול כאמור.

יתרה מכך: כבר בתצהיר העדות של התובעת (ראה ס' 30) ולאחר מכן בסיכומי התובעים (ס' 6 ו-7), ביצעו התובעים שינוי חזית ממשי לעומת כתב התביעה. תחת טענת ההונאה, בדבר שימוש באישור שלהם עבור אנשים אחרים, שלא בא זכרה עוד בתצהירם ובסיכומיהם (למעט אזכור המילה "הונאה" בסעיף 11 לסיכומים עקב העתק/הדבק שביצעו מתוך כתב התביעה וללא חזרה על העובדות שנטענו בתביעה בדבר שימוש באישור לאחרים), טענו התובעים לרשלנות המשרד, בכך שלא הפעיל כבר בשנת 1997 את ההחלטה שהופעלה לבסוף רק בשלהי 2001.