פרידנברג נ' תורג'מן ואח'

פסק דין

הצדדים הסכימו שבית המשפט יפסוק בתובענה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב),

תשמ"ד – 1984, וזאת, לאחר עיון בכתבי הטענות, במוצגים ושמיעת המעורבים.

שני עדי התביעה הראשונים העידו כי רכב התובע חנה חציו על הכביש וחציו על המדרכה לאחר שהתקבל אישור לכך מניידת משטרה שחנתה במקום. כולם העידו כי הדלתות היו פתוחות כל הזמן שבו פרקו את הציוד. כל העדים ידעו לספר על פניה של העד הראשון לנהג האוטובוס בבקשה שימתין כדי שיספיקו לפרוק את הציוד, וכי לאחר הפגיעה הוא לא עצר וכי העד הראשון רץ אחריו.

עדויות אלו משתלבות זו בזו והן מהימנות עליי.

נהג האוטובוס הכחיש כי נהג התובע או מי מטעמו פנה אליו בבקשה להמתין עד שתסתיים פריקת הציוד מהרכב. בנקודה זו העידו כל העדים כי נעשתה פניה לנהג שימתין ואני מעדיף גרסה זו על פני גרסת נהג האוטובוס. הן מעדות נהג הנתבעת והן מהודעתו על המקרה אין חולק כי הוא הבחין ברכב בטרם התאונה ובזמן שעקף את רכב התובע אירעה התאונה. לדבריו, ככל הנראה מישהו ירד לכביש ופתח את הדלת הפונה לכביש וכך נגרמה התאונה. ראיה לכך, לדבריו, היא שהפגיעה היא קרובה יותר לדופן האחורית של האוטובוס. עדות זו אינה אלא סברה ולא עדות ראיה ישירה. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם עדותם של שלושת העדים שהעידו כי הדלתות האחוריות היו פתוחות לאורך כל זמן הפריקה, ועדותם בנקודה זו היתה עקבית ולא נסתרה. העד הראשון אף העיד שראה בעיניו כיצד פגע האוטובוס ברכב, ודבריו לא הופרכו והם עדיפים על סברת נהג האוטובוס.

תמונות הנזק לרכב התובע מראות כי מדובר בפגיעה מסוג עיקום וכיפוף הדלת האחורית בסמוך לצירה. נזק זה מתאים ומתיישב עם המסקנה כי דלת הרכב האחורית שמאלית אכן היתה פתוחה, וכאשר עקף נהג האוטובוס את הרכב עשה זאת בחוסר זהירות באופן שעיקם את אותה הדלת מעבר לטווח הפתיחה המקסימלי שלה, כפי שנצפה בתמונות. גם אם מיקומה של הפגיעה הוא קרוב יותר לחלק האחורי של האוטובוס אין בכך להוכיח כי מדובר בדלת שנפתחה פתאום כאשר האוטובוס היה בעיצומה של העקיפה. המסקנה המסתברת היא שנהג האוטובוס ביצע את העקיפה באופן שלא נשמר מרווח מספיק מרכב התובע, כך שהעקיפה לא הושלמה בבטחה.

נכון הוא שהמקום בו חנה רכב התובע והעובדה ששתי דלתותיו האחוריות לא היו מצב תקין. ואולם מאחר ולפי הודאת נהג האוטובוס הוא הבחין ברכב מבעוד מועד, ולא היה מופתע, הרי שבנסיבות העניין הוא היה מונע הנזק הטוב ביותר. אילו היה נהג האוטובוס ממתין בסבלנות נראה כי תאונה זו לא היתה קורית כלל. הא ראיה כי הוא העיד שלא צפר אלא "...עקפתי אותו ונסעתי. לא חיכיתי שנייה". גם העד הראשון חזר מספר פעמים בעדותו כי נהג האוטובוס היה חסר סבלנות. מאחר ואין חולק כי הוא הבחין באוטובוס הרי שומה היה עליו להבטיח כי הוא מבצע את העקיפה בזהירות ובמיומנות ובאופן שיבטיח חזרה מושלמת לנתיב נסיעתו בלא פגיעה ברכב התובע. יחד עם זאת לזכותו של נהג האוטובוס יש לומר כי הוא הסיע נוסעים ואין עיתותיו בידו וניתן להבין במידת מה את רצונו להתקדם ולא להתעכב בהובלת הנוסעים ואף לא לגרום לפקקי תנועה אחריו. ברי כי לולא רכב התובע עמד היכן שעמד, לא היה האירוע קורה. בנסיבות אלו, אני מחליט לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 20%.

לפיכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע 80% מסכום התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, בתוספת שכר העדים, אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 17.5% מהסכום שנפסק ולא פחות מ – 1,200 ₪.

ניתן היום, ט' כסלו תשע"ב, 05 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: