פרידמן נ' אבו אסעד ואח'

פסק דין

התביעה היא לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לרכב התובעת בתאונת דרכים.

לטענת התובעת, לא ציית הנתבע לתמרור עצור שהיה מוצב בכיוון נסיעתו והוא זה שאחראי לכן לתאונה.

לטענת התובעת, הוגש כתב אישום כנגד הנתבע ועצם הגשת כתב האישום מלמדת על אחריותו לתאונה.

הנתבע מכחיש את טענות התובעת ובכתב ההגנה שהוגש מטעמו ומטעם הנתבעת 2, המבטחת, נטען כי עצם הגשת כתב האישום אין בה ולא כלום מאחר והנתבע טרם הורשע. עוד נטען שהראיות והעדים שהיו במקום תומכים דווקא בגירסת הנתבע לפיה התובעת היא שאחראית לתאונה מאחר שנסעה במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך.

התאונה ארעה בעת שהתובעת נסעה בכביש ואילו הנתבע ביקש לחצות את הכביש מדרך עפר צדדית שאליה הגיע מימין לכיוון נסיעתה של התובעת וביקש, כאמור, לחצות את הכביש בנסיעה אל עברו השני. הנתבע נהג במשאית ושהותו במקום היתה במסגרת עבודות שבוצעו באותו זמן במקום.

בדיון מיום 8/5/11 שמעתי את טענות הצדדים ומתן פסק הדין עוכב על מנת שהמשטרה תמציא את תיק החקירה ואת העדויות שגבתה במסגרתו.

כעת הונחו אלה בפני והגיעה העת ליתן פסק דין.

לאחר שעיינתי בתיק המשטרה, ובהינתן העדויות ששמעתי בדיון בפני והרושם שהותירו אלה בבית המשפט, הגעתי לכלל מסקנה כי האחריות לתאונה מוטלת על שני הצדדים.

אחריותו של הנתבע לתאונה מקורה בכך שבכיוון נסיעתו היה מוצב תמרור "עצור ותן זכות קדימה" ולפיכך חובה היתה עליו לעצור ולהתבונן היטב ולא לצאת לחציית הכביש עד שיהיה בטוח שיוכל להשלים את חציית הכביש מבלי להפריע לתנועה.

מיקומה של התאונה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשרטוט שמופע בדו"ח הפעולה שערך השוטר ואשר נמצא בחומר שהועבר אלי על ידי המשטרה, מלמד כי הנתבע רק החל בנסיעה בעת שארעה התאונה שכן זו ארעה בעת שהמשאית ניצבה לרוחב נתיב הנסיעה של התובעת ולא עברה עדיין אפילו לנתיב הנסיעה הנגדי.

מיקום התאונה כפי ששורטט אינו מתיישב עם טענות הנתבע במשטרה לפיהן "אני כבר גמרתי את הכביש שלה" כשהוא מתכוון ככל הנראה לנתיב הנסיעה של התובעת ולא ברור כיצד לא הבחין הנתבע ברכב התובעת בעת שהחל לחצות את הכביש.

יתכן שמקור התקלה בכך שבצד הדרך, משמאל לתובע, ומהכיוון שממנו הגיעה התובעת, יש במקום שיחים גבוהים למדי כפי שעולה מסקיצת האזור כפי שבוצעה על ידי המשטרה.

על כל פנים, האחריות היא אחריותו של הנתבע לבדוק היטב אם הדרך פנויה טרם שהוא נכנס לחציית הכביש.

מאידך לא ניתן לשלול גם את אחריותה של התובעת לתאונה. זאת, משום שעל פי עדות הנתבע ובנו, שלא נסתרה, מוצבים לאורך הדרך שממנה באה שלטים המזהירים מפני יציאת משאיות מימין לדרך, והכל בשל עבודות סלילת כביש 6 שהיו אז בעיצומן באותו מקום.

בנסיבות אלה, היה על התובעת לנהוג במשנה זהירות, בפרט כאשר ראתה את המשאית כפי שעולה מעדותה במשטרה ובבית המשפט.

עוצמת הפגיעה, מיקומה, סימני הבלימה שנמצאו לפי הנתונים שבתיק המשטרה, והעובדה שהמקום שבו ארעה התאונה נמצא סמוך לאחר עיקול בדרך, מביאים אותי למסקנה שהתובעת ככל הנראה נסעה במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך.

אמנם, התובעת העידה בבית המשפט כי נסעה במהירות נמוכה אך לא ניתן לסמוך על עדותה בעניין זה. זאת משום שהתברר כי נתונים רבים שמסרה התובעת בבית המשפט מתארים גירסה שונה מהגירסה שמסרה במשטרה ולא ניתן לכן לסמוך לחלוטין על הגירסה שמסרה בבית המשפט, על כל המשתמע מכך.

כך למשל בעוד שבבית המשפט ציינה התובעת שלא היתה חגורה בחגורת בטיחות (עמ' 4 שו' 9) במשטרה טענה כי היתה חגורה. גם לגבי מיקום הפגיעה ביחס למשאית (גלגל אחורי או אמצע המשאית) מסרה התובעת נתונים שונים בבית המשפט ובמשטרה וכך גם לגבי השאלה אם בנו של התובע ראה את המקום. בעניין זה טענה בבית המשפט כי ככל הנראה לא ראה הבן את התאונה ואילו בעדותה במשטרה טענה כי ככל הנראה ראה אותה.

התוצאה היא שאני מעמידה את אחריות התובעת לתאונה על 20% ואילו על הנתבעים ביחד ולחוד לשאת ב- 80% מנזקי התובעת בגין התאונה.