פרידמן ואח' נ' מחסני ערובה נ עמן בע"מ ח.פ. 510051402 ואח' - פסקדין

פסק דין

תביעה קטנה לתשלום סך של 29,593 ₪ בגין נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, בגין רכישת רכב מהנתבעת במסגרת מכרז של רכב שעוקל, בהתאם לפקודת המסים (גביה), על ידי צד ג', המוסד לביטוח לאומי (להלן: "צד ג'").

הצדדים הסמיכוני ליתן בתיק זה פסק דין על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), כאשר הסכום המרבי שיהא רשאי בית המשפט לפסוק, כולל הוצאות משפט, לא יעלה ע"ס של 15,000 ₪, ולאחר הגשת סיכומים בכתב. הוסבר לצדדים כי פסק הדין על דרך הפשרה אינו מנומק, ועל כן סיכויי הערעור עליו נמוכים.

התובע טען בתביעתו כי ביום 7.8.11 רכש מהנתבעת רכב מסוג מזדה 5, מ.ר. 4122162 (להלן: "הרכב") תמורת סך של 82,000 ₪, וזאת לאחר שזכתה הצעתו בסכום זה לרכישת הרכב במסגרת מכרז למכירת רכבים מס' 259 בין התאריכים 2-4.8.11, שפרסמה הנתבעת באתר האינטרנט שלה ובעיתונות הכתובה. לטענת התובע, הרכב הוגדר בספר המכרז כ- "מזדה 5" ללא ציון סוג הבעלות היחידה הקודמת, ולכן הבין התובע כי הרכב היה בבעלות פרטית של מאן דהוא.

נטען בכתב התביעה כי לאחר תשלום התמורה קיבל התובע "טופס להעברת בעלות לרוכש רכב", והעביר את הבעלות על הרכב ע"ש בנו של התובע, במשרד הרישוי בתל אביב. רק לאחר העברת הבעלות גילה התובע לראשונה את היות הרכב בבעלות קודמת של חברת הליסינג אלבר שירותי מימון בע"מ שהחכירה את הרכב למשרד הביטחון.

התובע טוען כי המצג אותו הציגה הנתבעת בספר המכרז, היווה מצג מטעה שלא שיקף נאמנה את ה- "היסטוריה" של הרכב והיותו בבעלות קודמת של חברת ליסינג שהחכירה את הרכב למשרד הביטחון. לטענת התובע, רכישת הרכב על ידו לקחה בחשבון שלצד החיסרון והסיכון ברכישת הרכב "as is", ללא בדיקה מכאנית מוקדמת במכון בדיקה מוסמך, וללא אחריות, מתקיים יתרון למחיר נמוך בשיעור של 17% ממחיר הרכב במחירון הרכב לוי יצחק, שעמד נכון לחודש 7/11 ע"ס של 98,000 ₪. נטען כי אילו התובע לא היה מעוניין לרכוש רכב מבעלות פרטית שתחזוקתו מוקפדת יותר, היה יכול לרכוש את הרכב ישירות מחברת הליסינג לאחר בדיקת מכון, ולקבל אחריות למשך 3 חודשים לפחות ובמחיר הנמוך בכ- 30-25% ממחיר המחירון, פחות מן המחיר ששילם בפועל. הנתבעת השיבה בסירוב לפניית התובע אליה בכתב מיום 10.10.11 בבקשה לבטל את עסקת רכישת הרכב והשבת הרכב לנתבעת.

לטענת התובע, הנתבעת פעלה בניגוד לסעיף 4(2) לחוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), התשס"ח-2008, כאשר כ- "עוסק ברכב", לא מסרה לתובע עד למועד חתימת החוזה ובנפרד מהחוזה, "טופס גילוי נאות במכירת רכב משומש" חתום שמפורטים בו שם בעל הרכב, מספר הזהות שלו ומענו, וכן לא ציינה את היות הבעלים הקודמים של הרכב, חברה שעיסוקה בהחכר – שמה ו/או מספרה, ולא ציינה את מספר הקילומטרים שעבר הרכב.

בסיכומיו הוסיף וטען התובע כי "ההצעה לרכישת כלי רכב" הינה חוזה אחיד, הכוללת תנאים מקפחים שיש להורות על בטלותם.

אשר על כן, עתר התובע בתביעתו לביטול העסקה; להשבת התמורה ששילם התובע בגין הרכב בסך של 82,000 ₪; ולהשבת הרכב לנתבעת; לחלופין, טען התובע בתביעתו כי אם בית המשפט לא יורה על ביטול העסקה, הרי שיש להורות לנתבעת להשיב לתובע את נזקיו בסך כולל של 29,593 ₪ כמפורט להלן: סך של 18,300 ₪ בגין הפער הישיר בין מחיר השוק של הרכב (63,700 ₪) לבין התמורה ששילם התובע (82,000 ₪); סך של 10,829 ₪ בגין ההפחתה בשיעור של 17% ממחיר השוק; וסך של 464 ₪ בגין עלות חוות דעת שמאית. אולם, לאור ההסדר הדיוני שהוסכם על ידי הצדדים, ביקש התובע בסיכומיו לחייב את הנתבעת ו/או את צד ג' להשיב לו את התקרה המוסכמת בסך של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום תשלום תמורת הרכב לנתבעת, וכן לחייב את הנתבעת בשכר העד מטעמו, השמאי אבי בנו.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי על התביעה להידחות על לאור הוראות ההסכם בין הצדדים. בהסכם זה צוין בסעיף 7 כי הנתבעת אינה אחראית למצב הרכב ו/או תכונותיו ו/או בקשר אליהם, וכי הרכב נמכר כמו שהוא, ועלול להיות משומש ו/או פגום, כאשר תיאור הרכב במסמכי המכרז הינו כללי בלבד, לפי מיטב ידיעת הנתבעת ועל סמך מידע שהועבר לה, אם הועבר, על ידי הגורם המוכר. עוד מצוין בהסכם לעיל כי הנתבעת והגורם המוכר אינם יוצרים מצג אודות הרכב, וכי הקונה מוותר על כל טענה של אי התאמה ועל כל טענה אחרת בקשר לרכב; בסעיף 11 להסכם הסכים התובע כי על הנתבעת לא תחול כל אחריות לנזק או הפסד שנגרמו לקונה עקב שימוש ברכב ו/או עקב כל סיבה הכרוכה בדרך ניהול המכרז; ובסעיף 18.6 להסכם ויתר התובע על כל תביעה. נטען כי התובע רכש את הרכב לאחר שאישר כי לא נערך לו כל מצג ביחס לכלי הרכב, וכי בכל מקרה לא תהיה לו כל תביעה מכל סוג כנגד הנתבעת. לפיכך, ולאור העובדה כי לרשות הנתבעת לא הועבר על ידי צד ג' כל מידע ביחס לרכב, לרבות הבעלות הקודמת של חברת החכר ומספר הק"מ שגמע הרכב, נטען כי התובע מנוע מלהגיש תביעתו דנן.

עוד טענה הנתבעת כי הרכישה מהסוג שביצע התובע הינה רכישה של "חתום בשק" היינו סוג של הימור ביחס לממכר ולתכונותיו מצד המשתתף במכרז אשר יכול לגלות לאחר המכירה כי רכש מוצר במחיר מציאה או עשה עסקה גרועה, והתובע אינו יכול כעת לשנות את כללי המשחק שהיו ידועים לו, כמו גם את תוצאות ההימור שלדעתו, כשל. לטענת הנתבעת, הינה ספקית הפלטפורמה הפיזית בלבד למדינת ישראל ולגופים מטעמה, לאחסנת מיטלטלין ורכבים ומכירתם, אולם מכירתם בפועל מבוצעת על ידי "ועדת המכירות" – גוף סטטוטורי עצמאי הנבחר בהתאם לדין, ולפי החלטות פקיד הגביה ו/או החלטות שיפוטיות של ראש ההוצל"פ והרשויות השונות. נטען כי התובע נקט בהליך בלתי מתאים שכן בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת ועדת המכירות ו/או המוסד לביטוח הלאומי כממונה על פקיד הגביה, והיה על התובע לפנות לוועדת המכירות בהתאם לסעיף 13 להצעת המכרז.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי אין לה כל שיקול דעת באשר לביצוע מכירה ו/או ביטולה ו/או בחירת הזוכים במכרז, ועם קבלת מכתבו של התובע, פנתה לוועדת המכירות, אך זו החליטה כי בנסיבות העניין, אין לקבל את הבקשה לביטול עסקת הרכישה, בין היתר, מאחר שהתובע ביצע העברת בעלות ברכב על אף שכבר במעמד זה, התברר לו כי הרכב היה בבעלות ליסינג, ולאחר ביצוע העברת הבעלות, שילם התובע את יתרת התמורה מרצונו החופשי, והתובע ממשיך להשתמש ולנסוע ברכב, ואף עשה לו טיפול. לטענת הנתבעת, התובע בחר שלא להשיג על החלטת ועדת המכירות בהתאם להוראות הקבועות בחוק.

באשר לטענת התובע כי "ההצעה לרכישת כלי רכב" הינה חוזה אחיד, טענה הנתבעת כי טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומי התובע, ומדובר בהרחבת חזית אסורה, ולכן יש לדחות טענה זו על הסף.

באשר לנזק, טענה הנתבעת כי התובע לא פעל להקטנת הנזק; כי מעשי ו/או מחדלי התובע מנתקים קשר סיבתי בין מעשי הנתבעת המוכחשים לבין הנזקים המוכחשים; וכי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 100% או בשיעור מרבי אחר.

הנתבעת שלחה למוסד לביטוח לאומי הודעת צד שלישי לשיפוי התובע בכל סכום בו תחויב הנתבעת. בסיכומיה טענה הנתבעת כי ככל שתיקבע אחריות, הרי שיש להטילה על צד ג' שוועדת המכירות מטעמו ביצעה את המכירה בפועל, ושהיה עליו להעביר לנתבעת העתק של רישיון הרכב ביחד עם צו העיקול, אך מכיוון שלא הועבר רישיון הרכב (שכן, לדידה, לצורך עיקול לא נדרש כלל רישיון רכב), לא ידעה הנתבעת ולא צריכה הייתה לדעת דבר אודות ההיסטוריה של הרכב. לטענת הנתבעת, מילאה את חובתה היחידה, לפי ההסכם בינה לבין צד ג', לברר עיקולים ו/או שעבודים על הרכב ברשם המשכונות, ומצאה כי אין כאלו. זאת ועוד, הנתבעת טענה בסיכומיה כי צד ג' לא הוסיף כל הערה בדבר עבר הרכב עת העבירה הנתבעת לצד ג' את פרטי הרכב כפי שיוצגו בספר המכרז. בהודעת הנתבעת לתיק ביהמ"ש מיום 13.1.13 טענה כי כל כספי תמורת מכירת הרכב הועברו לצד ג', ולכן אם ייקבע כי יש להשיב כספים לתובע מתוך התמורה ששילם, הרי שעל צד ג' להשיב לתובע את הכספים מתוך הכספים שגבה.

צד ג' טען בכתב ההגנה בהודעת הצד השלישי ששלחה אליו הנתבעת, כי פעל כדין בכל הליכי המכרז, וכי הכלל "ייזהר הקונה" חל גם על קונה על פי מכרז, ולתובע אין כל הצדקה סבירה לאי בדיקת ההיסטוריה הרישומית של הרכב, ואין לו להלין אלא על עצמו שלא בדק כן טרם הרכישה. צד ג' טען כי אין מקום לחייבו בתשלומי פיצוי ו/או שיפוי לתובע על נזקים כביכול, כאשר ניתן לייחס מחדלים במכירת הרכב, ככל שהיו, לנתבעת ולאו דווקא לצד ג'. לטענת צד ג' בסיכומיו, מן ההסכם לאספקת שירותי אחסנה ומכירת טובין שבין צד ג' לנתבעת, עולה כי פרסום בעלויות קודמות של כלי רכב היא חובה המוטלת על הספק – הנתבעת, ואילו על צד ג' לא חלה כל חובה לספק לנתבעת פרטים בדבר בעלויות קודמות של רכבים, וככל שעשה כן צד ג' בענייננו, הרי שעשה זאת לפנים משורת הדין, והנתבעת לא הצביעה על כל חובה, על פי ההסכם, המוטלת על צד ג' לספק לה פרטים כאמור.

באשר לטענת הנתבעת כי רישיון הרכב לא הועבר עם תעודת העיקול, טען צד ג' כי גם לו היה הרישיון מומצא לנתבעת, הרי שלא תמיד ברישיון הנוכחי ישנו רישום של כל בעליו הקודמים של הרכב.

בסיכומיו הוסיף צד ג' לעניין טענת התובע בדבר היות מסמכי המכרז חוזה אחיד, כי תנאי המכרז המסירים אחריות באופן גורף מהנתבעת ומצד ג', ופוטרים את הנתבעת מאחריות בגין מעשה העלול להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעסקה, אושרו במפורש בסעיף 29 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981. לאור כלל האמור לעיל, טען צד ג' כי יש לדחות את ההודעה כנגדו.

ביום 1.1.13 התקיימה בפניי ישיבת הוכחות שבה נשמעו התובע, נציג הנתבעת, נציג צד ג' וב"כ צד ג'. מטעם התובע העיד השמאי אבי בנו.

הכרעה: