פרי נ' עירית קרית ים ואח' - פסקדין

פסק דין

המבקש הגיש תובענה בדרך של המרצת פתיחה ובה עתר לבית המשפט להצהיר, כי החל משנת 1994 ואילך אין הוא מחזיק בנכס הממוקם ברח' לכיש 2/11 באזור התעשייה קריית-ים, הידוע כחלקה 35 גוש 10424, והרשום אצל המשיבה, עיריית קריית-ים (להלן – העירייה), כנכס מספר 12504 (להלן – הנכס).

במסגרת התובענה הנ"ל, ובנוסף לסעד ההצהרתי, עתר המבקש לאסור על העירייה לחייבו בתשלום מיסים בגין הנכס.

טענות המבקש כפי שהן עולות מכתב טענותיו והתצהיר התומך בו, נסמכות על כך שהמשיב הפורמאלי, מר פרץ אהרון, הוא זה אשר מחזיק בנכס החל משנת 1994 ומנהל בו אטליז. לתובענה צורף תצהירו של מר פרץ המאמת את טענת המבקש כי הוא מחזיק בנכס משנת 1994 ואילך.

בד בבד עם הגשת התובענה, ולבקשת המבקש, הוריתי על עיכוב ביצוע הליכי הגבייה בהן נוקטת העירייה כנגד המבקש לגביית חוב ארנונה בגין הנכס, עד להחלטה אחרת.

העירייה הגישה תגובה מטעמה ובה התנגדה למתן הסעד ההצהרתי המבוקש והתנגדה לעיכוב הליכי הגביה. לטענתה, הסמכות העניינית לדון בתובענה מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים, ולא לבית משפט השלום, מאחר שעסקינן בבקשה למתן סעד הצהרתי בענייני ארנונה. עוד טוענת העירייה, כי תביעת המבקש ככל שהיא נוגעת לחיובי ארנונה בגין השנים שקדמו לשנת 2004, התיישנה. כמו כן טוענת העירייה, כי יש לדחות את התובענה מאחר שהמבקש לא מיצה את ההליכים העומדים בפניו להגשת השגה לפי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976.

לגופו של עניין טוענת העירייה, כי בניגוד לרושם שעולה מן התובענה, החל מיום 1/10/06 המבקש אינו רשום בעירייה כמי שמחזיק בנכס, לאחר שהלה המציא לה חוזה שכירות אשר לפיו הושכר הנכס למשיב הפורמאלי – שהינו גם אחיו של המבקש. בהתאם לכך פעלה העירייה לעדכן את רישומיה, ורשמה את המשיב הפורמאלי כמחזיק בנכס החל מיום 1/10/06.

בדיון אשר התקיים לפניי נכחו המבקש, המשיב הפורמאלי וכן ב"כ העירייה ומנהלת הארנונה בעירייה. בדיון בקש המבקש להדגיש, כי התכלית שעומדת מאחורי התובענה, אינה נוגעת בהכרח לחיובי הארנונה, שכן כל אשר מתבקש בית המשפט לעשות, הוא להתמקד בזהות המחזיק בנכס בשנים הרלוונטיות. המבקש אישר באותו מעמד את טענת העירייה, כי החל מחודש 10/06 הוא לא רשום בספרי העירייה כמחזיק בנכס (אלא המשיב הפורמאלי).

לאחר ששמעתי את הצדדים, נחה דעתי למחוק את התובענה בשל חוסר סמכות עניינית.

על אף שבדיון בקש המבקש להכריע בנושא החזקה בנכס, ללא קשר לנושא הארנונה, אין מקום לדון בשאלה זו במנותק מחיובי הארנונה הרובצים עליו בגין אותו נכס. אזכיר, כי המבקש בעצמו בקש לכרוך את שני העניינים יחדיו במסגרת התובענה אשר הגיש, וברור כי העיקולים אשר ננקטו על ידי העירייה לגביית חוב הארנונה, ואותם בקש המבקש לעכב, היוו בסיס להגשת התובענה. ומכאן עולה, כי כל אבחנה בין נושא החזקה לבין חיובי הארנונה או כל מס עירוני אחר בתביעה המוגשת כנגד הרשות המקומית, היא אבחנה מלאכותית משום שלא ניתן לנתק את הדיון בין השניים.

על יסוד הדברים הנ"ל ניתן לקבוע, כי הסעד ההצהרתי המבוקש מתייחס למחלוקת ספציפית, האם המבקש חב בתשלומי ארנונה בגין השנים שקדמו לשנת 2006 מכוח היותו המחזיק בנכס?

כפי שציינתי מקודם, העירייה העלתה במסגרת תגובתה טענה מקדמית בדבר חוסר סמכותו העניינית של בית משפט השלום לדון בתובענה, לאור ההלכה שנקבעה ברע"א 11224/04 מועצה מקומית פרדסיה נ' מוריס בלונדר, פ"ד נט(5) 473 (להלן- הלכת בלונדר), ולפיה בית המשפט לענינים מינהליים הוא בית המשפט המוסמך לדון בתובענות מסוג זה.

כידוע, המבחן הקובע לעניין הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד. במקרה דנן, הסעדים המבוקשים הם שניים: סעד הצהרתי, כי המבקש אינו מחזיק בנכס החל משנת 1994; וצו מניעה קבוע האוסר על העירייה לחייב את המבקש בתשלומי מיסים עירוניים מאחר שאינו מחזיק בנכס.

העניינים שנמצאים בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, פורטו בתוספת לחוק בית משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן- החוק). בסעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק נקבע, שענייני ארנונה מסורים לבית המשפט לענינים מינהליים; בסעיף 8(א) לאותה תוספת נקבע, כי תקיפת החלטה של רשות מקומית או נושא משרה או תפקיד בה – מסורה אף היא לבית המשפט הנ"ל.

הנה כי כן, הסמכות לתקוף החלטת רשות מקומית או נושא תפקיד בה בענייני ארנונה והחלטה על גבייתה, נתונה לסמכותו הייחודית של בית המשפט לענינים מינהליים.

בהלכת בלונדר קבע בית המשפט העליון מפיו של כב' השופט גרוניס, כי הסמכות לדון בהשגות על פעולות מינהליות של רשות מקומית נתונה בסייג הקבוע בפרט 8(א) לתוספת, ובהעדר הסדר מיוחד, לבית המשפט לעניינים מינהליים, ולא לבתי המשפט האזרחיים – וזאת בין אם מדובר בפעולה טכנית גרידא, ובין אם מדובר בפעולה אשר הצריכה הפעלת שיקול דעת על ידי הרשות המקומית.

בהחלטה מאוחרת יותר של כב' השופט גרוניס, בתיק רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' צרפתי (לא פורסמה, ניתנה ביום 19.09.05, להלן- עניין צרפתי) סוייגה הלכת בלונדר במידה מסויימת. בעניין צרפתי נקבע, כי כאשר אדם מעונין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על ידי רשות מקומית, ובהעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים. שונים הם פני הדברים כאשר הסעד המבוקש הינו סעד כספי, להבדיל ממקרה בו נתבקש סעד הצהרתי של ביטול או שינוי החלטה מינהלית, או אז מסורה הסמכות העניינית לדון בתביעה לסעד כספי לבתי המשפט האזרחיים.

בהתאם לאמור לעיל בהלכת בלונדר ובעניין צרפתי, כאשר הסעד המבוקש בתובענה נגד החלטת רשות מקומית, לרבות בענייני ארנונה, הוא סעד כספי - מוקנית הסמכות העניינית לדון בתובענה לבתי המשפט האזרחיים בהתאם לסכום התביעה, גם אם בירורה כרוך בתקיפה עקיפה של החלטת הרשות המקומית. אולם כאשר התובענה התוקפת את החלטת הרשות המקומית היא לסעד הצהרתי בלבד, אזי מסורה הסמכות העניינית לבית המשפט לענינים מינהליים בלבד (ראו גם באותו עניין ההחלטות שניתנו ברע"א 3879/05 עיריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ, ניתנה ביום 12.07.05; ובתיק בר"ם 7363/09 מרכז משען בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו, ניתנה ביום 02.03.10).

במסגרת התובענה דנן המבקש עותר לבית המשפט להצהיר, כי אין הוא מחזיק בנכס בשנים הרלוונטיות, ומתוקף כך יש לאסור על העירייה לנקוט נגדו הליכי גבייה כלשהם לגביית הארנונה המתייחסת לאותן שנים. המבקש לא כלל בתובענה סעד כספי לתשלום או השבת סכום כלשהו ששולם לעירייה.

הנה כי כן, מדובר בתקיפה ישרה של החלטת העירייה לחייבו בתשלומי ארנונה, שאין בצדה תביעה לסעד כספי, ולכן הסמכות לדון בתובענה היא לבית המשפט לענינים מינהליים, ולא לבית משפט השלום.