פרוטוקול ופסק-דין בתיק עא 163/08 - פסקדין

שגיב:

אני חוזר על טענותיי בערעור ובעיקרי הטיעון. מבקש בשים לב לעיקרי הטיעון של הצד שכנגד שקיבלתי מבקש להתמקד בסוגיות המשפטיות שמאוזכרות בסע' 14 לכתב הערעור על החלטת הרשם. לדעתי כל שאר הדברים שמאוזכרים בעיקרי הטיעון אינם רלבנטיים להחלטה המשפטית לשאלה הממוקדת ואנו סבורים שההחלטה כפי שניתנה על ידי הרשם לא יכולה לעמוד.

שושני:

פסק הדין נשוא ערעורנו ניתן ביום 13/8/07. במהלך הפגרה. בפועל, בעקבות החלטת הרשם נשוא הערעור הנוכחי, הוגש ערעורנו על פסק הדין האמור בתאריך 10/1/08. גם קיימנו את החלטת כב' הרשם. הבקשה להארכת מועד  להגשת הערעור הוגשה בתאריך 21/10/07, בתוך המועד להגשת הערעור ויום אחד לפני שמועד זה פקע.   אם הייתי מקבל באותו יום החלטה שאין לי הארכת מועד, הייתי מגיש את הערעור הבסיסי באותו יום. היה לי ערעור. זה תיק מורכב.  הערעור הבסיסי היה מוכן  אך רציתי לשפר, לעדכן ולהשלים. בשל הנסיבות המפורטות בהחלטת הרשם הוגשה במועד. הרשם קבע  כי מכיוון שלא נוצרה ציפיה לסופיות אצל הצד שכנגד ראוי לאפשר אורכה תוך חיוב בהוצאות. 

הויכוח היום הוא האם הפגיעה בציפיה היא טעם מיוחד אם לאו. חברי טוען שלא. הפסיקה אומרת שזה אחד השיקולים שבודקים אם מתקיים טעם מיוחד. לכן לפי השקפתי הרשם עשה את האיזון הנכון. אם מסתכלים בהודעת הערעור שהוגשה בתיק עא 146/08 אפשר לעשות שקלול. מרשי בנה 8 יח"ד, לא קיבל מלוא התמורה, זכה בבוררות ואז אחרי 4 שנים הוגשה תביעה כאשר חלק מהדירות נמכרו וניתן פס"ד על סמך תביעה שיקרית שהוגשה בעכו.  נמתחה ביקורת נוקבת על התנגדות המערערים בעבר. הטענה היחידה בערעור שלנו היא שהעדר פגיעה בציפיות לסופיות היא לא טעם מיוחד, בעוד שלא כך הם פני הדברים.  ניצלתי את משך הזמן והערעור הוכן ורק היה צורך במיקוד נוסף של דברים אל מול הלקוח. לו היתה ניתנת החלטה במועד היה מוגש ערעור בזמן.

עכשיו נפגעת הציפיה שלי שהערעור שלי לגופו של עניין ידון. וזאת בהתאם להחלטת הרשם.

שושני:

ניסינו להגיע להסכמה אך לא הצלחנו. 

שגיב:

אעיר, לגבי סיכויי הערעור, זה לא רלבנטי. ההחלטה של הרשם ניתנה כאשר לא היתה בפניו הודעת הערעור. ב. בפני השופט רניאל, טענו שהתיק סבוך. ואני אמרתי שלא צריך את הלקוח בערעור, זה טיעונים משפטייים. השופט רניאל הוציא מהם שבעצם בדצמבר הוא לא העביר את כל התיקים. הוא העביר רק 30%. אני מפנה לעמ' 4 לפרוטוקול. כל הטענות על העבר, אינן רלבנטיות, והן החלטות מוטעות, מתוך אי לימוד הפרטים. כל הטענות כאילו אנו חייבים כסף, זה לא נכון, לקחו לנו דירה, והיינו ביתר אצל ההוצל"פ. החוב היה פחות משווי הדירה. החוב היה 800 אש"ח ומכרו את הדירה מעל מיליון שקל. חברי התחיל לחזור על בעיית המחלה של אשתו, השופט רניאל בפירוש, בסעיף 3 להחלטתו, אמר שזה לא נכון, וממילא זה גם לא טעם מיוחד. אני מצטט: ".. אינה הסיבה לכך שכתיבת הערעור אינה הושלמה...". לכן, אם בית משפט רוצה להסיר ספק מכך שעדיין יש פרוצדורה, ואי אפשר לקנות הפרות בכסף, אי אפשר להשאיר דבר כזה. בגלל שהיה שופט אחד שאישר להשמיע עוד עד לאחר שהעו"ד אמר "אלה עדיי".  אני מפנה לפס"ד בע"א 119/01 אקונס נ. מדינת ישראל, שם יש פלישה לנישה פרוצדורלית. מי שמגיש יום לפני חלוף המועד, מסתכן.

מעבר לסיכון, עובדתית איך אפשר לטעון שתי גירסאות, אומרים שהשופט רניאל קיבל רק 30%.

שושני:

פעלנו בכלים שהדין נתן לנו. הגשנו בקשה במועד והתייחסנו לכך שיש טעם מיוחד, הבקשה התקבלה, והערעור הוגש לפי הבקשה. זה הכלי שנתון לנו. בית המשפט הנכבד החליט שפגיעה בסמכות היא אותו טעם מיוחד הנדרש, ונתן את הארכת המועד. כל "חטאנו" היה שפעלנו בהתאם לכללי הדין, אני מפנה לסעיף 3 לבקשתי, קבלת הערעור של חברי תביא למצב של סגירת דלתו של בית המשפט בפני מרשי. ולמרות כל האמור בנימוקי הערעור, והסתמכות המוחלטת על כבוד הרשם, אני לא חושב שחברי הצליח להראות ששיקולי הרשם של בית משפט זה, חרגו מתחום הסביר. ולכן אני לא חושב שיש טעות שיורדת לשורשו של עניין שיש להתערב בה

פסק - דין

1.             בבית משפט השלום בחיפה ניתן ביום  13.8.07 פסק דין. המערערים לא הגישו ערעור במועד. במקום ערעור הגישו יום אחד לפני פקיעת התקופה להגשתו, בקשה להארכת מועד. הרשם המלומד בהחלטה נשוא הערעור, החליט להאריך את המועד להגשת ערעור בנתון לתשלום הוצאות בסך 4000 ש"ח + מע"מ. המערערים קיימו את החלטת הרשם, והגישו ביום 10.1.08 את ערעורם.

2.             בפניי ערעור על החלטת הרשם שהוגש ע"י התובעים בבית משפט השלום. הטענה היא, שגם לפי קביעות כבוד הרשם אין בנתונים שהובאו בפניו משום טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד להגשת הערעור. נאמר, כי בפועל עשו המערערים-הנתבעים דין לעצמם כל הקשור להיבטים הדיוניים במובן זה, שבמקום להגיש ערעור הגישו בקשה להארכת מועד וכך  הביאו בפועל לאורכה נוספת להגשת ערעור, שאין לה יסוד בתקנות. הרשם המלומד נימק את החלטתו בכך שעקב הגשת הבקשה להארכת מועד, בטרם פקעה התקופה להגשת ערעור, לא נוצרה אצל המשיבים-התובעים ציפיה לסופיות פסק-הדין של בית משפט השלום, ולכן ניתן לפצות על מחדלי המערערים בפסיקת הוצאות.

3.       השאלה בפניי היא האם ניתן לראות בהגשת הבקשה להארכת מועד, במהלך התקופה משום טעם מיוחד המצדיק את קבלתה וזאת על רקע כלל הנתונים שהובאו בפני הרשם.

4.      שקלתי את הדברים שהובאו בפניי בכתב וכן את הטענות המפורטות שנשמעו היום בעל פה. בסופו של יום אני סבור, כי אמנם אין בהעדר ציפיות באשר לסיום ההליכים, כדי לבסס הארכת מועד להגשת ערעור. מועדי הערעור נקבעו בתקנות ובעלי הדין צריכים לכלכל את מעשיהם בהתאם. במקרה הנוכחי נהנו המערערים מאורכה נוספת של כשבועיים בשל העובדה שפסק הדין ניתן בפגרה. המערערים היו מיוצגים בהליכים בבית משפט השלום, כך שחזקה עליהם, שהצורך בהקפדה על מועדים היה ידועים להם. אם חרף הדברים דלעיל החלטתי בהיסוס רב שלא להתערב בהחלטת הרשם הרי נובע הדבר מכך שבעניננו מעבר לשיקול של הגשת הבקשה לאורכה בתוך התקופה, נוספו גם נסיבות של מחלת אשתו של המערער-הנתבע מס' 2, וקשיים נוספים שנגרמו לבעלי דין אלה, כתוצאה מהצורך  להחליף את עורכי הדין שטיפלו בעניין. עם זאת אני סבור כי ראוי להגדיל את הפיצויי הכספי שבו התנה כבוד הרשם את הארכת המועד להגשת ערעור.  כן ראוי בעניין זה לקבוע ערבות בערעור העיקרי בסכום משמעותי.

5.       אני מחליט, אפוא, כדלקמן:

          במקום הסכום של 4000 ש"ח + מע"מ שנקבע בהחלטת הרשם כתנאי לאורכה להגשת ערעור, אני קובע סך של 20,000 ש"ח + מע"מ. ההפרש ישולם עד יום 30.5.08.