פסק דין
תביעה לשיפוי התובע בגין נזקים אשר אירעו לו כפועל יוצא מאירוע מיום 12/4/10 , במסגרתו, לטענת התובע, נגרמו לו ,על ידי נהג ופקח מטעם הנתבעת – עוגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב.
1.לטענת התובע, ביום 12/4/10, נסע עם ילדיו בקו אוטובוס של הנתבעת המוביל מצפת לבני ברק. עת הגיע האוטובוס לתחנה במירון, בעקבות ויכוח בין הנהג לבין אחד הנוסעים- בו התערב התובע לטובת הנוסע, עזב הנהג את האוטובוס ולאחר 25 דקות שב אליו עם פקח של הנתבעת. לטענתו הפקח ביקש ממנו לרדת מהאוטובוס , הודיע לו כי האוטובוס לא יסע בנוכחותו וכן, אמר לו כי אם לא ירד מהאוטובוס, יקרא לניידת. אין עוררין כי בסיכומו של דבר, לא הוזמנה ניידת משטרה וכן, כי האוטובוס המשיך בנסיעתו עם התובע ואולם, לטענת התובע, האירוע גרם לו לעוגמת נפש אל מול ילדיו וכן, גרם לפגיעה בשמו הטוב. משכך, תובע התובע פיצוי בסך 5,000 ₪.
2.הנתבעת מודה כי – ביום 12/4/10, בתחנת מירון, אמנם היה אירוע במסגרתו, לאור ויכוח בין הנהג לבין אחד הנוסעים – בו התערבו נוסעים אחרים ונוסע אחד במיוחד - נוצרה תסיסה והנהג עזב את האוטובוס והזעיק פקח. לאחר שהגיע הפקח, התבקש הנוסע אשר התסיס את הנוסעים האחרים לרדת מהאוטובוס על מנת לשוחח עם הפקח ואולם, הוא סירב. הפקח אמנם אמר כי יזעיק ניידת ואולם, בסיכומו של דבר המשטרה סירבה להתערב באירוע, הרוחות נרגעו והאוטובוס המשיך לדרכו עם אותו נוסע.
תחילה, הנתבעת טוענת כי לא היה כל פגם בהתנהלותה. יתרה מכך, לטענת הנתבעת , התובע כלל לא היה מעורב באירוע המדובר – אלא שהיה מדובר בנוסע אחר אשר נסע ללא ילדיו באוטובוס.
לענין זה , טענה הנתבעת מפורשות בכתב ההגנה כי :
"יובהר כי האדם שעלה לאוטובוס והתנהג כפי שמפורט דלעיל, היה לבדו וללא כל ילדים, מאחוריו ישב אדם עם ילדים והוא פנה אליו ואמר לאותו פלוני שהיה עם ילדיו – כי כדאי לו לתבוע את אגד בשמו וכי הוא יוכל להוציא כספים מאגד בשל כך."
אציין כי הנתבעת הגישה תביעה שכנגד בגין הנזקים אשר נגרמו כפועל יוצא מעיכוב האוטובוס ואולם, לאחר עדות נהגה, אשר זיהה את התובע במועד הדיון והעיד מפורשות כי לא היה זה התובע אשר התסיס את הנוסעים וזה שהתבקש על ידי הפקח לרדת מהאוטובוס- משכה את תביעתה הנגדית.
הדיון:
3.במסגרת הדיון בפני, העידו התובע , נהג הנתבעת והפקח מטעמה. לאחר ששמעתי את העדויות בתיק ועיינתי בכתבי בי- דין והראיות , הנני מוצאת כי דין התביעה להדחות ולהלן יפורטו טעמי.
4.אמנם עסקינן בתביעות קטנות בהם בית המשפט מגמיש את דיני הראיות ואולם, גם בבית משפט זה , מוטל על התובע הנטל להוכיח את תביעתו בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". בהקשר לנטל השכנוע נקבע כי :
"...נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו"[רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פד"י נז (4) 981].
5. במקרה בפני, העיד התובע מחד כי הוא היה זה אשר השתתף בויכוח עם הנהג ואשר ממנו ביקש הפקח לרדת מהאוטובוס ואל מול עדותו זו , העיד נהג הנתבעת כי מדובר באדם אחר. למעשה מדובר בגרסה מול גרסה כאשר אף אחת מן הגרסאות אינה נתמכת בראיות חיצוניות ודי היה בכך על מנת לדחות תביעתו של התובע.
6. יתרה מכך, במסגרת כתב ההגנה לתביעה שכנגד מציין התובע כי עדותו נתמכת בעדות עד חיצוני – מר משה פוקס ברם, למרות זאת, עד זה לא הגיע לדיון בפני על מנת לתמוך בעדותו של התובע כאמור וזאת, למרות שגרסתה של הנתבעת ובהתאם לה , לא היה זה התובע אשר השתתף באירוע, נזכרה מפורשות בכתב ההגנה .
בעניין אחרון זה יפים דברי בית המשפט בע"א 548/78, שרון נ' לוי פד"י לה (1) 736, 760 המצוטט בהסכמה, בע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה בע"מ פד"י מ"ד(4) 595 602:
"כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו".
וכן יפים דבריו של כב' השופט י. קדמי בספרו "על הראיות– הדין בראי הפסיקה" (דיונון, חלק ב') 917: