פר"ק 3121-07-14 יעקובוביץ נ' נגב סוכנות לביטוח פנסיוני (2012) בע"מ ואח' - פסקדין

1.בפניי בקשה אשר הוגשה על-ידי המבקשת מס' 1 (להלן: "המבקשת"), שהינה החברה המשיבה ביחד עם החברה הנזכרת כמבקשת מס' 2, בבקשות הפירוק אשר הוגשו כנגדן על-ידי המשיב. בבקשה שלפניי מתבקש בית המשפט להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 260(ב) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה"), ולחייב את המשיב להפקיד בקופת בית המשפט ערובה הולמת להבטחת הוצאותיה של המבקשת בגין ניהול הליך זה והנזקים שהמשיב עלול לגרום לחברה המבקשת.

2.יש לציין כי בקשת הפירוק אשר הוגשה על-ידי המשיב כנגד המבקשת התבססה על סעיפים 257(4) ו-257(ב) לפקודה. בבקשת הפירוק מציין המשיב כי המבקשת הינה חברה שהוקמה בשנת 2012 על-ידו ועל-ידי מר בני אלקובי (להלן: "אלקובי"). המשיב טוען כי המבקשת 2 (להלן: "פיירול") הינה בעלת השליטה במבקשת. בבקשת הפירוק מגולל המשיב את ההתקשרות שהייתה בין הצדדים בתחום הביטוח הפנסיוני, ראו סעיפים 5-9 לבקשת הפירוק. בסעיף 10 לבקשת הפירוק טוען המשיב כי גילה לתדהמתו לאחרונה שאלקובי והמבקשת פעלו במרמה ובפעולות שלא כדין ודיווחו לרשם החברות על העברת המניות אשר הוחזקו על-ידי המשיב לפיירול. המשיב טוען כי למעשה נגנבו מניותיו במבקשת. עוד מגולל המשיב בבקשת הפירוק הסכמות שגובשו כביכול בינו לבין אלקובי בקשר עם כניסתו כשותף בחברת וישיו (להלן: "וישיו"), הסכמות אשר היו אמורות לזכות אותו, לטענתו, בעמלות. המשיב טוען כי פעל במרץ על-פי ההסכמות הללו, אולם גילה כי אלקובי, בניגוד להתחייבותו ולשמירת סודיות, פעל לשיווק/מכירת התוכנה של חברת וישיו, ובכך פגע בהכנסותיה. המשיב טען כי אלקובי פעל במבקשת כבתוך שלו, ובכך ממדר אותו מכל מידע בנוגע לפעילות החברה. המשיב הוסיף וטען כי אלקובי מסר למשיב לאחרונה כי למבקשת אין יכולת כלכלית ואין היא יכולה לפעול כלל, ובוודאי שאינה יכולה לשלם סכומים כלשהם למשיב.

3.לנוכח המחלוקות שהתגלו, פנה המשיב לאלקובי ולמבקשת, דרש לתקן את כל ההפרות כלפיו ולשלם לו את הסכומים המגיעים לו, לטענתו, העומדים על סכום של כ-500,000 ₪ לכל הפחות. בין לבין, גילה כאמור המשיב, לטענתו, שמניותיו במבקשת הועברו לפיירול. משכך, ומאחר ומכתב ההתראה שנשלח על-ידי המשיב לא נענה, ומאחר והמשיב סבור כאמור שאין בידי המבקשת לשלם את חובותיה ואין הצדקה לפעילותה, הגיש הוא את בקשת הפירוק, האחת כנגד המבקשת והשנייה כנגד פיירול. העילות מבוססות כאמור על חדלות פירעון וכן על פירוק בעילת צדק ויושר.

4.המבקשת הגישה התנגדות לבקשת הפירוק וטענה כי מדובר בהליך סרק. המבקשת טענה כי עצם הגשת בקשת הפירוק ופרסומה בתקשורת גורמת לה לנזקים משמעותיים ובלתי הפיכים ומקשה על תפקודה. לטענת המבקשת, מטרת הגשת בקשת הפירוק היא אחת – כלי ניגוח והפעלת לחץ פסול על המבקשת ובעל מניותה, לשלם למשיב כספים להם הוא כלל אינו זכאי. המבקשת טוענת כי אין כל חוב בסך 22,800 ₪ כנטען על-ידי המשיב. המבקשת טוענת כי לא היו לה כל הכנסות מעמלות ולא מגיע לו מאום מהמבקשת. המבקשת טוענת כי דווקא המשיב הוא שפעל במרמה ותוך הפרת סעיפי אי תחרות, התקשר באופן פרטי אל מול לקוחות וגובה מהם כספים שלא כדין. המבקשת טוענת כי טענתו של המשיב לקיומו של חוב, כביכול, טרם נבחנה ו/או נדונה ו/או הוכרעה בכל ערכאה שיפוטית כלשהי, ולפיכך, אם בכלל, אזי המשיב הינו במעמד של נושה מותנה, ומשכך, ועל-פי לשונו המפורשת של סעיף 260(ב) לפקודה: "בקשת פירוק מאת נושה מותנה או נושה עתידי לא ידון בה בית המשפט אלא אם ניתנה ערובה סבירה להוצאות ולאחר שהוכח להנחת דעתו כי לכאורה יש לפרק את החברה". המבקשת טוענת אף כי אין כל מקום להגיש את הבקשה בעילה של חדלות פירעון, טענה זו נטענה בעלמא וללא כל ביסוס עובדתי, ולטענתה מדובר בחברה איתנה שאינה חייבת דבר לכל גורם בשוק.

5.בנסיבות אלו, טוענת המבקשת כי המשיב פנה לצעד דרסטי וקיצוני, היא בקשת הפירוק, כאשר למעשה, אם בכלל, אזי מדובר במחלוקת מסחרית בין שותפים עסקיים שיש מקום לבררה בערכאות המתאימות. בעניין זה מפנה המבקשת לתיק פש"ר (מחוזי תל אביב) 1808/02 א.פ השקעות (70) בע"מ נ' הבנק לפיתוח תעשייה בע"מ (2002) [פורסם במאגרים]: "בקשת פירוק כפוי לפי סעיף 257 לפקודת החברות הינו הסעד הדרסטי והפוגעני ביותר שניתן לנקוט בו כלפי חברה [...] משמעותו של צעד זה איננה רק חיסול כפוי ומהיר של עסקי החברה, אלא פגיעה נרחבת בצדדים שלישיים, הנובעת הן מהפסקת הפעילות המהירה והן ממימוש נכסי החברה בדרך של מימוש מהיר ובמסגרת זמן מוגבלת...".

6.לגופו של עניין, טוענת המבקשת בהתנגדות אשר הגישה לבקשת הפירוק מהו הרקע האמיתי, לטענתה, ליחסים בין הצדדים, ראו סעיפים 28-53 לתגובתה. לטענת המבקשת, המשיב איבד את זכאותו להחזיק במניות החברה ולא נעשה כל מחטף כנטען בהעברת מניותיו. לטענת המבקשת, המשיב התנתק מהחברה והוא פועל כיום באמצעות מותג בלעדי בשליטתו, תוך תחרות בעסקי המבקשת. המבקשת טוענת כי היא לא חבה דבר למשיב. המבקשת טוענת כי המשיב אינו עומד בתנאי הסף של פקודת החברות ואין לו זכות עמידה לצורך הגשת בקשת פירוק; המבקשת טוענת כי המשיב אינו נושה של החברה.

7.כאמור, ביחד עם הגשת ההתנגדות לבקשת הפירוק, הגישה המבקשת את הבקשה שלפניי, להורות על חיוב המשיב בהפקדת ערובה. כפי שכבר ציינתי לעיל, טוענת המבקשת כי המשיב בעצמו טוען בבקשתו כי הוא נושה מותנה של החברה, ומשום כך ולאור סעיף 260(ב) לפקודה, הכלל הוא שיש לחייבו בערובה. לא זו אף זו, המבקשת טוענת כי במקרה הנדון הגשת בקשת הפירוק מהווה מסווה ותחליף להגשת תובענה כספית בגין טענותיו חסרות השחר של המשיב, ומדובר בקיצור דרך דיוני ולא ראוי. לטענת המבקשת, במקרה כזה, ואף ללא ההוראה המפורשת של סעיף 260(ב) לפקודה, היה מקום להורות על הפקדת ערובה.

8.המשיב הגיב לבקשה וטען כי בקשת הפירוק הוגשה הן מכוח היותו משתתף בחברה המבקשת (כאמור טענתו היא שמניותיו הועברו שלא בידיעתו, ובסעיף 15 לתגובתו לבקשה הנוכחית אף מבקש המשיב להורות ליועץ המשפטי לממשלה לבדוק את חוקיות העברת המניות בחברה), והן מכוח היותו נושה בגין חובות שהיו אמורים להיות משולמים לו על-ידי החברה המבקשת טרם בקשת הפירוק. משכך, טוען המשיב כי אין כל מקום לבחון את הבקשה מכוח סעיף 260(ב) לפקודה. עוד טוען המשיב כי בקשת הפירוק מסתמכת בעיקרה על חדלות פירעון של החברה, וכנגד טענה זו לא הציגו המבקשת ופיירול כל תשתית עובדתית ממנה עולה כי הן חברות פעילות ושביכולתן לפרוע את התחייבויותיהן. המשיב מזכיר בתגובתו בסעיפים 31-35 כי אלקובי הצהיר בפניו שהמבקשת אינה סולבנטית, אינה פעילה ואינה יכולה לשלם למשיב סכומים כלשהם.

9.המבקשת הגישה תגובה לתשובת המשיב. שוב חזרה המבקשת על הטענה כי המשיב מבקש לבצע קיצור דרך דיוני לא ראוי לצורך בירור מחלוקות כספיות. המבקשת טענה כי בטרם פנה המשיב בבקשת הפירוק, איים הוא כי באם לא ייענו המבקשות לדרישותיו הסחטניות, ינקוט הוא בצעדים קיצוניים כדוגמת בקשת הפירוק.