פקיעת צווי ביניים ואישור הריסת בתי מחבלים תוך מתן אפשרות למשפחותיהם להתארגן - פסקדין

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א.             העתירות שלפנינו נסבות על שני צוי החרמה והריסה שניתנו ביחס לדירות מגוריהם של העותרים, מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת-חרום), 1945: האחד – נשוא בג"צ 967/16 – ביחס לדירה בכפר דיר צאמת בה התגורר מחמד עבד אלבאסט עודה חרוב (להלן חרוב), המואשם בכתב אישום בפיגוע ירי ודריסה מרכב נוסע בסמוך לאלון שבות, שבמסגרתו רצח את הרב יעקב דון, מר עזרא שוורץ ומר שאדי ערפה (פלסטינאי) עליהם השלום, וכן פצע שבעה אנשים נוספים. השני – נשוא בג"צ 968/16 – ביחס לבית בכפר דורא בו התגורר ראיד מחמוד גבארה חליל (להלן חליל), המואשם בביצוע פיגוע דקירה בדרום תל אביב, שבו רצח את אהרון יסייב וראובן אבירם עליהם השלום, וכן פצע אדם נוסף. יוער כבר כאן, כי לצורך ההליך שלפנינו העותרים אינם משיגים על עוצמת הראיות העומדת כנגד חרוב וחליל ועל עצם ביצוע המעשים המיוחסים להם, אלא כנגד השימוש באמצעי של הריסה בנסיבות, והפגיעה שתהא כתוצאה מכך למשפחות המתגוררות בבתים; וכמובן שהדברים נאמרים מבלי לטעת מסמרות בהליכים הפליליים המתנהלים במקביל. השגות העותרים נדחו על-ידי מפקד כוחות צה"ל באיזור.

           העתירות הוגשו ביום 4.2.16; עוד באותו יום ניתנו צוי ביניים האוסרים על הריסת המבנים עד להכרעה בעתירות (בהחלטת השופטת ע' ברון); הדיון נערך ביום 10.2.16; וכעת ההכרעה. העתירות נדונו בפנינו בזו אחר זו במעמד אחד, ופסקי הדין ניתנים יחדיו, נוכח קרבת הנושא, תוך התיחסות פרטנית לכל אחד מהם.

טענות הצדדים בכתב ובדיון

בג"צ 967/16

ב.             במישור הכללי נטען, כי הריסת בית מגוריהם של אדם או משפחה, בגין פעולות טרור שנקט בן המשפחה ומבלי שמיוחסת לבני הבית הנוספים מעורבות בפעולות הטרור, מנוגדת לדין הבינלאומי האוסר על הריסת בתים כאמצעי ענישה קולקטיבי. במישור הפרטני נטען, כי מדובר בבניין בן שלוש קומות, תוך שהדירה המיועדת להריסה היא דירה בקומה האמצעית, וכתוצאה מההריסה, לפי הנטען, עלול להיגרם נזק בלתי הפיך לדירות הנוספות; לעתירה צורפה חוות דעת הנדסית התומכת בנטען. בהמשך לכך נאמר, כי חרוב התגורר בכלל בדירה התחתונה, וכי בקומה האמצעית יש שתי דירות, ומכאן כי צו ההחרמה וההריסה שהוצא לקומה האמצעית בכללותה הוא כוללני ואינו מידתי. עוד נטען בהקשר זה, כי ביום 2.2.16, בסמוך לשעת 3:15 לפנות בוקר, הגיעו חיילים לבית העותר 1, העירו את דיירי הבית והחלו בקידוחים כהכנה להריסה; זאת אף שבמכתב מיום 1.2.16 הדוחה את השגת העותר על עצם ההריסה נרשם מפורשות כי מימוש ההריסה יחל ביום חמישי ה-4.2.16 בשעה 17:00. לאחר שפנו העותרים אל המשיב בעניין זה, נאמר להם כי הבדיקות נעשו לשם בחינת שיטות הריסה אחרות, באמצעות כלים הנדסיים, שכן טרם אושרה השיטה הקונקרטית להריסת הבית. לפי הנטען, יש באמור כדי להעיד כי אין מקום להורות על הריסת הדירה, שעה שניכר כי ההריסה מושתתת על מסד עובדתי בעייתי, מבלי שהוחלט על שיטת ההריסה. כך במיוחד, לפי הנטען, שעה שהמשיב עומד על סירובו להעביר לידי העותרים את חוות הדעת ההנדסית שעל בסיסה בכוונתו להרוס את הבית. במעמד הדיון הוסף בהקשר זה, כי חוות הדעת ההנדסית אינה חסויה ולכן אין מניעה להעבירה לעותרים, ואנו מניחים כי הועברה או תועבר ללא דיחוי. עוד נטען, בכתב ובפנינו, כי המשיב לא ביסס את טענת ההרתעה כלפי חרוב באופן קונקרטי, שכן בחקירתו במשטרה לא נשאל האם היה נמנע מביצוע מעשי הרצח אילו ידע שבית משפחתו ייהרס, ודי בכך להורות על ביטול צו ההריסה שהוצא.

ג.              בתגובת המדינה נטען, כי אין מקום להידרש לטענות בדבר חוקיותו הכללית של אמצעי הריסת הבתים, בדין הבינלאומי ובדין המקומי, שכן טענות אלה חזרו ונדחו בפני בית משפט זה מספר רב של פעמים, לרבות בתיקים שנדונו אך לאחרונה. אשר לטענות הפרטניות – נטען כי אין בסיס לטענה כי חרוב התגורר בדירה אחרת מזו המיועדת להריסה, שכן נערך סיור במקום ונמצא כי הדירה בקומה האמצעית היא זו ששימשה אותו; במעמד הדיון הבהיר בא כוח המדינה כי רכז שב"כ תחקר את המשפחה, וזו השיבה כי דירתו של חרוב היא הדירה בקומה האמצעית, ואילו קומת הקרקע היא מחסן. אשר לטענה כי בקומה שתי דירות, נטען במעמד הדיון כי אין ממש בטענה, שכן מדובר בדירה אחת שבה מספר חדרי שינה, ולא שתי דירות. אשר לנזק סביבתי לדירות הנוספות, נטען כי הריסת הדירה אינה צפויה להתבצע באמצעות פיצוץ אלא באמצעות הריסה ידנית ולכן אין חשש לנזק מעין זה. אשר להגעת הכוחות לדירת העותרים לפנות בוקר לשם ביצוע הכנות לקראת ההריסה נמסר, כי אין חולק על הבעייתיות באופן בה פעלו הכוחות, הדבר הובהר להם וניתנה הנחיה כי מקרים מעין זה לא יישנו; אולם בכך אין כדי להביא להוראה על ביטול צו ההריסה. עוד נטען, כי בהתאם למידע שבידי המשיבים, בני משפחתו של חרוב הביעו תמיכה במעשיו, ולכן אין מקום לצמצם את הצו ולהורות על אטימה או הריסה חלקית. אשר לטענות ההרתעה, הוגשו במעמד הדיון חות דעת עדכנית של כוחות הביטחון, לביסוס הטענה כי יש באמצעי הריסת הבתים להרתיע מפגעים פוטנציאליים, וכן חות דעת באשר למצב הבטחוני באיזור ירושלים באחרונה.

בג"צ 968/16

ד.             בעתירה בכתב טענו העותרים בעיקר במישור הכללי, דהיינו נגד חוקיות השימוש באמצעי הריסת בתים. נטען, כי האמצעי סותר את הדין הבינלאומי ולכן אין לעשות בו שימוש; וכן כי לא הוכחה התועלת ההרתעתית שבו, וגם בכך יש כדי לחזק את המסקנה כי יש להימנע משימוש באמצעי זה. בעניינו הפרטני של העותר נטען, כי חרף פניית בא כוח העותרים למדינה לשם קבלת זכרונות הדברים מחקירת חליל, אלה לא הועברו לו. במעמד הדיון הוסיף בא כוח העותרים, כי יומיים לפני הדיון בעתירה הועברו לידו הזכ"דים, ועולה מהם כי לחליל היו בעיות נפשיות ויתכן שהיה בדבר כדי להשפיע על המעשה שעשה; מכאן, כי אין לעשות שימוש באמצעי של הריסת בתים שעה שאין רלבנטיות לטיעון ההרתעה, באשר ענייננו במפגע אשר לא פעל מטעמים לאומניים, אלא מחמת מצבו הנפשי.