פציעה במהלך קשירת מטען על גבי משאית לקראת הנסיעה אינה תאונת דרכים - פסקדין

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים ה' ח'טיב, ז' הווארי וב' ארבל), שבו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת, שמאן להכיר בפציעה שאירעה לו בעת שעסק בקשירת מטען על משאיתו, כתאונת דרכים על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

התאונה

2.        ביום 27.1.2003 טיפס המבקש, המשמש נהג משאית, על משאיתו וקשר באמצעות חבל את המטען שהועמס עליה קודם לכן. במהלך הקשירה השתחרר החבל בפתאומיות וכתוצאה מכך נפל המבקש מן המשאית ונפגע. המבקש תבע את נזקיו בבית משפט השלום מכוח הוראות חוק הפיצויים. בית משפט השלום קבע תחילה כי במחלוקת שנפלה בין הצדדים לגבי השעה שבה הועמס המטען על המשאית, הוא מבכר את גרסת המשיבה אשר לפיה הועמסה המשאית בבוקר האירוע, סמוך לשעה שבה קשר המבקש את המטען על ארגז המשאית. בית המשפט הוסיף וקבע כי האירוע שבו נפגע המבקש אינו בא בגדרי "תאונת דרכים" כמשמעות התיבות הללו בחוק הפיצויים. נקבע, כי קשירת המטען על ארגז המשאית באה  בגדרי חריג הטעינה שבהגדרת "שימוש ברכב מנועי", ומשום כך לא קמה למבקש עילה לפי חוק הפיצויים. על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי.

3.        בית המשפט המחוזי סבר גם הוא כי קשירת המטען היא פעולת לוואי לטעינה ומשום כך נכנסת לחריג הטעינה שבחוק הפיצויים. עם זאת, בשונה מפסק הדין של בית משפט השלום, בחן בית המשפט המחוזי את האירוע לאור ההלכה שנקבעה ברע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמדג'ה, פ"ד נט(3) 541 (2004) (להלן: עניין אוסם), תוך שהוא עורך אבחנה בין המקרה שלפניו לבין המקרים שבהם עסק פסק הדין בעניין אוסם. בענייננו - כך על-פי בית המשפט המחוזי - קיימת התנגשות בין שימוש שאינו מוכר במפורש כשימוש ברכב מנועי לפי הרשימה שבסעיף 1 לחוק, אך "מהווה שימוש על-פי המבחן התחבורתי הכללי", לבין חריג הטעינה והפריקה. לעומת זאת - כך נאמר בפסק הדין - עניין אוסם עסק בהתנגשות בין שימוש מוכר על פי החוק אשר מופיע במפורש בהגדרת המשנה של "שימוש ברכב מנועי", לבין חריג הטעינה והפריקה. בית המשפט המחוזי סבר כי הקביעה בעניין אוסם, שלפיה השימוש המוכר גובר על חריג הטעינה והפריקה, אינה חלה במקרה שבו "השימוש" האחר אינו מוזכר במפורש בהגדרת המשנה. בית המשפט המחוזי דחה אפוא את הערעור.

4.        המבקש טוען כי קשירת המטען על המשאית אמנם הוכרה בפסיקה כחלק מפעולת הטעינה אך במקביל היא מקיימת גם את דרך השימוש של "נסיעה" או לחילופין את דרך השימוש של "טיפול דרך" - הכלולים בהגדרת המשנה של "שימוש ברכב מנועי". לדעתו, קשירת המטען היא חלק מפעולת הנסיעה ברכב, שכן היא הכרחית לצורך הנסיעה ונעשית בסמוך לה. לחילופין סבור המבקש, כאמור, כי קשירת המטען היא "טיפול דרך", שכן מדובר בפעולה שנועדה למניעת הסיכון התחבורתי, ואשר נעשתה בסמיכות לנסיעה ולשם התחלתה. לשיטתו, פעולה המקיימת במקביל דרך שימוש המוכרת בהגדרת המשנה כמו גם את חריג הטעינה היא "תאונת דרכים" על פי ההלכה שנקבעה בעניין אוסם, ולפיכך נפילתו מן המשאית בעת שקשר את המטען שהונח על גבה מקימה לו עילה על-פי חוק הפיצויים.

           המשיבה טוענת לעומתו כי קשירת המטען על גבי המשאית אינה שימוש מוכר על-פי הגדרת המשנה שבחוק. לשיטתה, יש לפרש את דרך השימוש "נסיעה ברכב" על-פי מובנה הפשוט, ואין להכליל בה שימושי לוואי הקודמים לנסיעה עצמה. לדבריה, קביעה כי קשירת המטען היא "נסיעה ברכב" תרוקן את חריג הטעינה והפריקה מתוכן ותעמוד בניגוד לכוונת המחוקק. אשר לדרך השימוש של "טיפול דרך" טוענת המשיבה כי קשירת המטען, כאשר הרכב חונה בטרם החלה הנסיעה, אינה מהווה "טיפול דרך" שכן הדבר לא נעשה "אגב הנסיעה או לצורך המשכתה המיידית" כפי שנקבע בע"א 4469/95 דראושה נ' אררט - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475 (1996) (להלן: עניין דראושה).

           החלטנו לבחון את הבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להידחות.

דרכי השימוש כ-"רשימה סגורה"

5.          בפסק דינו נדרש בית המשפט המחוזי, כאמור, להלכת אוסם, ובבואו ליישמה איבחן בית המשפט בין דרכי השימוש המופיעות במפורש בהגדרת המשנה של "שימוש ברכב מנועי", לבין דרכי שימוש שאינן מנויות בה. בעוד שבמקרים מהסוג הראשון - כך על-פי בית המשפט המחוזי -  מורה לנו ההלכה שנקבעה בעניין אוסם כי דרך השימוש המוכרת שבהגדרת המשנה תגבר על חריג הטעינה והפריקה, הרי שבמקרה כמו זה שלפנינו, שבו מדובר בשימוש נוסף שאינו מוזכר בהגדרת המשנה - יגבר החריג. מן העמדה הזו ניתן להבין לכאורה כי בית המשפט המחוזי סבר שגם במקום שבו שימוש ברכב אינו נכלל ברשימת השימושים שבהגדרת המשנה, עדיין אפשר שיתקיים שימוש לצורך החוק מכוח "מבחן תחבורתי כללי" (אם כי, אליבא דבית המשפט המחוזי, שימוש כזה לא יגבר על חריג הטעינה והפריקה). גישה זו אין לקבל.

           ברע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל (לא פורסם, 29.10.2007) (להלן: עניין ינטל), ציינו כי "ההבחנה בין 'שימוש עיקרי' ל'שימוש לוואי' שנועדה להרחיב את הגדרת 'השימוש ברכב' שוב אין לה נפקות, שכן ההבחנה הברורה היום היא בין דרכי שימוש הכלולות ברשימה הסגורה של 'דרכי השימוש בחוק לבין אלה שאינן בה'" (פסקה 7 לפסק הדין). עמדה זו, הרואה ברשימת השימושים שבהגדרת המשנה רשימה סגורה, עולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם תכליתו. החוק מנוסח בצורה קזואיסטית אשר אינה מקימה על-פי לשונה אפשרות להכיר באירועים שאינם נופלים למקרים המוזכרים בה במפורש כ-"שימוש ברכב מנועי". בחינה של ההיסטוריה החקיקתית מעלה אף היא כי כוונת המחוקק הייתה ליצור רשימה סגורה של דרכי שימוש (ראו גם אמרת האגב של הנשיא א' ברק בשאלה זו בפסקה 6 לפסק הדין בעניין דראושה הנ"ל). תפיסת דרכי השימוש בהגדרת המשנה כרשימה סגורה מאיינת את האפשרות לקבוע כי שימושים נוספים, שאינם מוזכרים ברשימה (לאחר מיצוי "הפוטנציאל הפרשני" הגלום בה, כלשונו של הנשיא ברק), יבואו בגדר "תאונת דרכים" לפי מבחן כוללני כזה או אחר.

           השאלה הניצבת לפנינו בתיק זה היא לפיכך אם קשירת מטען המצוי על רכב קודם ליציאתו לדרך - פעולה אשר ללא ספק נכנסת לגדרי חריג הטעינה שבחוק הפיצויים (ראו רע"א 6223/98 שיבלי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5) 381 (1998)) - מקיימת בנוסף גם את אחת מדרכי השימוש "נסיעה ברכב" או "טיפול דרך".

נסיעה ברכב

6.        "הדיבור 'נסיעה ברכב'" - כך נפסק - "הוא בעל רמת הפשטה גבוהה למדי, באופן שניתן לכלול בחובו מצבים רבים שעל פי המבחן התעבורתי יש לראותם כשימוש ברכב" (עניין דראושה הנ"ל, בעמ' 480). ברי, לפיכך, כי לא רק נסיעה בפועל נכללת בתוכו. כך למשל, נראה כי התנעת הרכב תיחשב "נסיעה" לצרכי חוק הפיצויים (ראו: ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844 (1988)) (להלן: עניין שולמן). פסק דין זה ניתן אמנם לפני שנתקבל בכנסת תיקון מספר 8, אך נראה כי אין לחרוג מפרשנות זו גם כיום. בעניין זה הוצגו מספר גישות מרחיבות. כך, פרופסור אנגלרד הביע את העמדה כי פעולת הנסיעה מתחילה עם הכניסה לרכב ומסתיימת עם היציאה ממנו (ראו: יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 121-120 (מהדורה שלישית, 2005)) (להלן: פיצויים לנפגעי תאונות דרכים). עמדה זו נדחתה בפסק הדין בעניין ינטל הנ"ל, שם נקבע כי "אין לקבל מבחן טכני של נוכחות ברכב לצורך קביעה שמתקיים 'שימוש ברכב' מסוג 'נסיעה'. זוהי פרשנות שיש בה הרחבה שאינה מתבקשת מלשון החוק, ומנוגדת לתכליתו של תיקון מס' 8" (פסקה 8 לפסק הדין). גישה מרחיבה אף יותר הובעה על ידי דעת הרוב ברע"א 5739/97 תעבורה מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג(4) 145 (1999), שם נקבע כי שחרור הבלם המכני החיצוני, שמנע תזוזה של מכונית שהובלה על גבי משאית, בא בגדרי "נסיעה ברכב". ולא כך הוא. ברי כי לא כל פעולה הקשורה, בקשר רחוק או קרוב, לנסיעה ברכב תיחשב "נסיעה" על פי ההגדרה. כך למשל, בעניין ינטל נקבע כי סריקה ביטחונית הנעשית על-ידי נהג אוטובוס לפני תחילת הנסיעה אינה נחשבת "נסיעה ברכב" ובעניין דראושה נקבע כי החלפת חלקים המורכבים על גבי טרקטור לצורך המשך העבודה גם היא אינה "נסיעה ברכב". 

7.          השאלה המונחת לפנינו היא, כאמור, אם קשירת מטען על גבי המשאית בטרם החלה הנסיעה היא חלק מדרך השימוש של "נסיעה ברכב". המבקש טען כי כך הדבר כיוון שפעולה זו נועדה בין השאר למנוע סיכון תעבורתי והיא הכרחית לשם קיום הנסיעה. התשובה לשאלה זו אינה קלה והיא טרם הוכרעה על ידי בית משפט זה. הנשיא א' ברק התייחס לשאלת מהותה של פעולת קשירת המטען באמרת אגב בעניין דראושה, שם נכתב:

"קשיים ניכרים מתעוררים באותם מצבים שבהם תאונה פלונית נופלת לגדר שתי פעולות שונות הנזכרות בהגדרת "שימוש", כאשר על-פי אחת מהן הפעולה מהווה "שימוש" ועל-פי האחרת היא אינה מהווה "שימוש"... בדומה, מה דין נזק גוף הנגרם אגב טיפול במטען - כגון קשירתו, כיסויו, סידורו, בדיקתו - לאחר שהוטען על כלי הרכב ולפני שפורק? האם יש לראות בפעולות אלה משום "שימוש" בהיותן חלק מה"נסיעה ברכב", או שמא אין הן בגדר "שימוש", שכן הם באו אגב טעינה ופריקה?". (פסקה 7 לפסק הדין)

             גם בפסק הדין ברע"א 11043/05 אלטורי נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (לא פורסם, 26.9.06), לא הוכרעה השאלה אם חיבור של עגלה נגררת למשאית מקיים את השימוש של "נסיעה ברכב", משנמצא כי התקיים באותו מקרה גם שימוש של "ירידה" מן הרכב. עם זאת, ראה שם בית המשפט לציין, בהתייחס לאפשרות שהמקרה מקיים את דרך השימוש של "נסיעה ברכב", כי מדובר במקרה גבולי. הערכאות המבררות עסקו יותר מפעם אחת במקרים דומים למקרה שלפנינו. בת"א (שלום נצ') 7030/04 מזיד נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 2.8.2006), נפסק כי קשירת מטען על גבי משאית מקיימת את דרך השימוש של "נסיעה ברכב". בת"א (שלום רמ') 4761/06 לביא נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 4.2.2008), הגיע בית המשפט למסקנה דומה לגבי סגירת מיכלי דלק לקראת נסיעה. לעומת זאת, בע"א 1040/05 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ נ' נאיף (לא פורסם, 18.1.06), נפסק ברוב דעות כי סידור המטען ברכב לפני תחילת הנסיעה אינו נופל לגדרי דרך השימוש של "נסיעה ברכב".   

8.        עמדתי היא כי קשירת מטען על גבי משאית לקראת הנסיעה אינה יכולה להיחשב "נסיעה ברכב" כמשמעות מונח זה בהגדרת המשנה של "שימוש ברכב". אכן, פרשנות המונח "נסיעה ברכב" הורחבה בפסיקה ונקבע כי היא חורגת מפעולת הנסיעה הפיסית ברכב, אך נראה כי המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל. ודוק: הקשר צריך שיהא לפעולת הנסיעה עצמה, ולא רק לתוצאותיה. התנעת מנועו של הרכב היא חלק מן הנסיעה. בין הפעלתו של המנוע לבין תזוזת גלגלי הרכב על הכביש מפריד אך שחרור הבלם או שלוב הילוך למהלך תנועה. הפעלת המנוע היא גם תנאי פיסי לנסיעה; ללא התנעת הרכב לא יוכל הרכב לזוז ממקומו. לעומת זאת, קשירת המטען אין בה כדי לשמש חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה. יצויין כי תנאי זה, בדבר הזיקה הפיסית בין הפעולה לבין הנסיעה, הוא תנאי הכרחי אך לא בהכרח תנאי מספיק. כך למשל, הליכתו של הנהג מביתו לעבר הרכב חיונית, פיסית, לתחילת הנסיעה, אך אין לראות בה פעולה המקיימת את דרך השימוש של "נסיעה ברכב". לעניין גבולותיו של השימוש הזה קבענו בעניין ינטל הנ"ל כי "פעילויות רבות אשר חיוניות לביצוע הנסיעה מצויות על רצף הפעולות שמסתיים בנסיעה ממש. הקביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לביצוע נסיעה מהווה חלק אינטגרלי מ'הליך הנסיעה' עד כדי שיש לראות בה 'נסיעה' אינה פשוטה. יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי" (פסקה 7 לפסק הדין). לפי מבחנים אלה אין מנוס מלומר כי במקרה זה לא התקיים, לצד השימוש הממעט, גם שימוש של "נסיעה ברכב".

טיפול דרך