פציעה במהלך משחק כדורסל עקב התקלות בשחקן הקבוצה היריבה - הסתכנות מרצון

1.         התובע, סטודנט במקצועו, היה שחקן כדורסל בקבוצת הכדורסל בית"ר עירוני קירית ים (נתבעת 2, להלן: " קבוצת הכדורסל"). ביום 26.1.96 התקיים משחק כדורסל בין הקבוצה לקבוצת "אליצור קירית ים", באולם הספורט העירוני בקרית ים. כחמש דקות לאחר תחילת המחצית השנייה, בעוד התובע מנתר לגובה לכוון הסל, פגע בו בשגגה שחקן יריב אשר ניסה למנוע מהתובע לקלוע לסל. התובע איבד את שיווי משקלו ונחת על רצפת המגרש בצורה לא נכונה ונחבל בברכו השמאלית (להלן: " התאונה"). התובע שלא היה מסוגל לקום ממקומו הוצא מהמגרש בסיוע חבריו לקבוצה. מאחר ולא היה במקום רופא או פיזיותרפיסט, התובע טופל ע"י חברי הנהלת הקבוצה אשר כללו גם את אביו של התובע.

לטענת התובע נגרמו לו כתוצאה מהתאונה נזקי גוף ולפיכך תבע את קבוצת הכדורסל, את מרכז בית"ר (נתבע 1, להלן: " מרכז בית"ר") וכן את  מר קליפר (נתבע 3, להלן: " מר קליפר") יו"ר קבוצת הכדורסל, הידועה גם בשם, "העמותה לקידום הכדורסל בקרית ים" (להלן: " העמותה"). מאחר וקבוצת הכדורסל התפרקה  וחדלה מלהתקיים, בהסכמת התובע נמחקה ביום 1.8.05 קבוצת הכדורסל מתביעה זו. בהחלטה מיום 16.1.05 פוצל הדיון כך שראשית תידון שאלת האחריות. בטרם אכריע במחלוקות, אציג בקצרה את טעונות הצדדים.

טענות התובע

2.         לטענת התובע מרכז  בית"ר הינו בבחינת אגודת ספורט ו/או ארגון ו/או איגוד ספורט, עפ"י הגדרת חוק הספורט, התשמ"ח-1988 (להלן: " חוק הספורט"). לפיכך חלה על מרכז  בית"ר החובה המנויה בסעיף 7 לחוק הספורט, לבטח את השחקנים הלוקחים חלק בתחרויות ספורט המאורגנות על ידי מרכז  בית"ר. במידה והביטוח שנעשה לא מתאים, כמו במקרה שלפנינו, חלה לדעת התובע, חובה על מרכז  בית"ר לשאת בפיצוי. התובע ממשיך וטוען כי מרכז  בית"ר היה מעורב בצורה פעילה בניהול קבוצת הכדורסל והיה אף מעביר לקבוצת הכדורסל את תקציבה. למעשה קבוצת בית"ר הייתה מסונפת למרכז בית"ר, ביטחה את שחקניה דרך מרכז  בית"ר, כמו גם חויבה להוסיף לשמה באיגוד הכדורסל את השם עירוני בית"ר קירית ים. לפיכך התובע סבור כי יש קשר מובהק בין קבוצת הכדורסל למרכז בית"ר לרבות אחריות ישירה או שילוחית. לא זו אף זו, במקרה דנן סבור התובע כי ניתן לבצע מעין "הרמת מסך" בין מרכז  בית"ר לבין קבוצת הכדורסל.

בנוגע למר קליפר, התובע טוען כי מר קליפר, ששימש בתפקיד יו"ר קבוצת הכדורסל במשך כ - 10 שנים, היה צריך לדאוג לכך שיהיה נוכח במשחקה של קבוצת הכדורסל חובש, רופא או פיזיותרפיסט. בכך שלא דאג לנוכחות של אחד מהם למעשה לא עמד באחריות לדאוג לשחקני הקבוצה התרשלותו באה לידי ביטוי בכך שהתובע לא קיבל את הטיפול הרפואי המתאים לו נזקק בעקבות התאונה.

באשר לטענה של הסתכנות מרצון, התובע סבור כי במקרה זה לא עומדת לנתבעים טענה של הסתכנות מרצון וזאת בשים לב לעובדה כי לתובע נגרם נזק רב. לטענת התובע לא סביר לייחס לשחקן כוונה לספוג את התוצאות הנזיקיות, הכלכליות והמשפטיות ולקחתן על עצמו במקרה מסוג זה בו נגרם לו נזק כה חמור.

טענות מרכז  בית"ר

3.         לטענת מרכז  בית"ר אין בנטען בכתב התביעה כדי לגלות כל עילה שבדין, המצדיקה הטלת אחריות עליו, ככל שנוגע לתאונה. ראשית מתייחס מרכז  בית"ר לטענת התובע כי הוא מאגד בתוכו את קבוצת הכדורסל. לטענת מרכז  בית"ר נטל ההוכחה וכן נטל השכנוע להוכחת טענה זו מוטל על התובע. התובע לא עמד בנטל בעיקר מכוון שהקבוצה ומרכז  בית"ר הן שתי אישיות משפטיות שונות ומופרדות, שאין כל קשר של אחריות ביניהם לא פיזית כלכלית או כל אחריות אחרת. מרכז  בית"ר משמש למעשה כצינור להעברת כספים ממועצת ההימורים בספורט לקבוצות השונות, הוא אינו ממן את הקבוצות אלא רק דואג להעברה מסודרת של ההקצבות שמגיעות לקבוצות. למרכז בית"ר אין שיקול דעת בנוגע לגובה התקציב לכל קבוצה, אלא הוא מעביר את ההקצבה שהתקבלה, כפי שנקבע ע"י מועצת ההימורים בספורט. תפקידו השני של מרכז  בית"ר הוא ייצוג האינטרסים של הקבוצות כלפי מוסדות הספורט, משרד החינוך וכו'. מאחר שסעיף 7 לחוק הספורט חל על הקבוצות שהן אלו שמארגנות את פעילות הספורט, הרי שמרכז  בית"ר, כשירות לקבוצות, מרכז את עשיית הביטוח אצל מבטחת אחת וזאת לשם הוזלת הפרמיה בלבד. הקבוצות הן אלה שנושאות בעלות הביטוח מתוך ההקצבות שמגיעות אליהן באמצעות מרכז  בית"ר. מרכז  בית"ר לא ארגן את הפעילות בה נפצע התובע וסעיף 7 לחוק הספורט מחייב כאמור, אגודת ספורט לבטח רק פעילות המאורגנת על ידה ומטעמה. לא זאת וגם זאת, בעשיית הביטוח שימש מרכז  בית"ר כשלוח של קבוצת הכדורסל ובהתאם להוראות סעיף 2 לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965, הרי שפעולת השלוח מחייבת ומזכה את השולח, היא קבוצה הכדורסל בעניין זה.

מרכז  בית"ר ממשיך וטוען כי הייתה פוליסת ביטוח בתוקף, והתובע אף נבדק ע"י רופא מטעם חברת הביטוח, אלא שתביעתו כלפי חברת הביטוח נדחתה מחמת התיישנות ולא מתוקף היותה בלתי מתאימה. בכך יש לשיטת מרכז  בית"ר מעשה בית דין בנושא הכיסוי הביטוחי והתובע מנוע ומושתק מלטעון אחרת.

באשר לטענתו של התובע כי לא הוזהר בנוגע לסיכונים הכרוכים במשחק הכדורסל, טוען מרכז  בית"ר כי מעולם לא היה לו קשר ישיר עם התובע. למרכז בית"ר אין כל קשר עם התובע והוא אינו חב בחובת זהירות כל שהיא כלפיו. כמו כן מרכז  בית"ר לא סבור כי יש להזהיר על הסיכונים הכרוכים במשחק הכדורסל שכן התובע היה בגיר בעת קרות האירוע, בשנות העשרים שלו וידע היטב על הסיכונים הכרוכים במשחק הכדורסל ואו פעילות ספורטיבית אחרת. מרכז  בית"ר ממשיך וטוען כי אין כל קשר בין הנזק הנטען לטענה בדבר ההתרשלות בפינוי. התובע פונה מהמגרש ע"י אביו אשר היה נוכח במשחק ואשר נמנה עם הנהלת הקבוצה. האב פינה את התובע לביתו ורק לאחר שכאביו החמירו, החליט התובע לפנות לבית החולים. בבית החולים התובע נבדק ונשלח בחזרה לביתו עם קביעת תור למועד מאוחר שלא נראה כמועד "דחוף". לפיכך לא נראה כי יש מקום לטענה בדבר התרשלות בפינוי, טענה לה לא צורפה כל חוות דעת. בנוסף, נטען כי אין כל חובה בדין לנוכחות של רופא באימוני נוער עממיים כגון האירוע בו נפצע התובע לטענתו.

טענות מיכה קליפר

4.         מר קליפר סבור כי אין להטיל עליו כל אחריות שכן קשה לחלץ מסיכומי התובע מהם טענותיו כלפיו אישית. לטענת מר קליפר הוא היה יו"ר העמותה ופעל בהתנדבות וללא שכר בארגון קבוצות הכדורסל של בית"ר קרית -  ים. בוועד העמותה היו מספר חברים וביניהם אביו של התובע. לכל קבוצה היה מנהל קבוצה ומנהל הקבוצה בה שיחק התובע היה אביו של התובע או אדם אחר בשם יהודה יהלומי.

מר קליפר ממשיך וטען כי כבר בחודש ספטמבר 1995 העביר לאור סוכנות לביטוח בע"מ, בהתאם להנחיות מרכז  בית"ר, את רשימת השחקנים אותם יש לבטח לקראת תחילת עונת המשחקים 1996 - 1996. התובע היה מס' 4 ברשימה. התובע אכן בוטח בפוליסה ברת תוקף שנדרשה באותם ימים לפי חוק הספורט. ביטוח השחקנים נעשה ע"י מרכז  בית"ר באורח מרוכז, לקבוצות בית"ר השונות ברחבי הארץ. תביעתו של התובע כנגד חברת הביטוח נדחתה עקב מחדליו של התובע עצמו אשר גרמו לכך שהתביעה שלו נדחתה עקב התיישנות ולא בשל שום פגם או בעיית תוקף של הפוליסה.

כמענה לטענותיו של התובע בנוגע לקבלת טיפול הרפואי במקום התאונה טוען מר קליפר כי התאונה התרחשה בזמן משחק אימון ולא במסגרת רשמית של הליגה. לקבוצה בה שיחק התובע היה מנהל קבוצה, אביו של התובע או אדם אחר בשם יהודה יהלומי. התובע לא הצביע על מקור טענתו בדבר חובת הימצאות חובש או רופא בכל משחק, וקל וחומר לא בכל משחק אימון. דרישה שכזו הינה בלתי סבירה ובלתי ישימה כשמדובר בקבוצות מדרג נמוך ללא אמצעים. בנוסף התובע לא הוכיח ולו לכאורה באמצעות חוות דעת רפואית כי טיפול כזה או אחר שהוא היה יכול לקבל מיד לאחר קרות התאונה, היה מביא לתוצאות שונות בהיקף וחומרת פגיעתו.

דיון

5.         כידוע, השתתפות במשחקי ספורט מטיבם וטבעם מחייבים השקעה גופנית וכוחנית ולרוב, במטרה לנצח. לפיכך ידוע, מטבע הדברים, כי למשתתף במשחקי ספורט, עשוי להיגרם, בעת פעולה ספורטיבית, חיכוך גופני בעת אימון או משחק וכתוצאה מכך עלולות להיגרם תאונות שונות. גם להט המשחק כשלעצמו יכול לגרום להיתקלויות פיסיות בין השחקנים. פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " הפקודה") מתייחסת באופן כללי, לאפשרות הגנה העומדת למעוול במקרה של פגיעה במהלך אירוע ספורטיבי. ההגנה מכונה בשם "הסתכנות מרצון" (ד. פלפל, הספורט בראי המשפט, [דצמבר 1994, הטצאת פרלשטיין גינוסר], עמ' 80 - 81).

סעיף 5 לפקודה קובע כדלקמן:

"... הסתכנות מרצון

 (א) בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו.