פפר נ' בנק הפועלים תל אביב סניף נוה מונסון 12573 - פסקדין

פסק דין

לפניי ערעור שהגיש המערער – הנתבע, על החלטת כב' הרשמת שרון הינדה מיום 1.2.10, לפיה נעתרה הרשמת הנכבדה לבקשתו של המערער לביטול פסק דין שניתן כנגדו בתביעת המשיב – התובע, במעמד צד אחד, אולם התנתה הביטול בכפוף להפקדת סך של 50,000 ₪.

בהתאם להחלטתי מיום 18.2.10, הוגשו מטעם הצדדים עיקרי טיעון וסיכום טענות בכתב.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שלפניי, ובחנתי טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להתקבל.

במסגרת ערעורו מלין המערער על העובדה שהרשמת הנכבדה מצאה לבטל פסק הדין מחמת שיקול הדעת וכן להתנות הביטול, בעוד שלדידו היה עליה לעשות כן מחובת הצדק, כאשר ביטול מחובת הצדק לא היה גורר אחריו כל התניה שהיא.

למקרא החלטתה של הרשמת הנכבדה עולה כי לעניין הביטול מחובת הצדק, זו אינה כוללת בחובה קביעה של הרשמת כי הדבקת אישור המסירה של התביעה בכתובת שהודבקה, הינה המצאה כדין. בדיון במסגרת הביטול מחובת הצדק מתמקדת הרשמת המלומדת בחזקת הידיעה שנולדה לטעמה לאחר שכתב התביעה הומצא לב"כ המערער. (ראה בעמ' 6 להחלטה, שורות 16-17). מכל מקום, בהתאם להחלטתה ביטלה הרשמת את פסק הדין מחמת שיקול הדעת, אולם לנוכח כך שהגנת המערער נעדרת הפירוט הנדרש, הותנה הביטול כאמור בהפקדה.

אינני בדעתה של הרשמת הנכבדה.

לדידי, במקרה שלפנינו אין מדובר בסוג המקרים בהן ניתן לראות בידיעה כתחליף להמצאה כדין.

כלל הידיעה הינו כאמור חריג לכללי ההמצאה כפי שנקבעו בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").

דומה כי במקרה דנן, אין חולק כי ב"כ המערער דכאן לא ייצג את המערער במסגרת כתב התביעה שהוגש כנגדו על ידי המשיב. הדברים אף נכתבו על ידו באופן מפורש במכתבו למשיב מיום 22.1.06, במסגרתו הוחזר לידי המשיב כתב התביעה שנשלח למשרד בא כוחו. (צורף כנספח מע/6 להודעת הערעור). את החלטתה מנמקת הרשמת הנכבדה כדלקמן:

"בנסיבות אלה, ומשמדובר בעורך דין שייצג את המבקש בתקופה הסמוכה למועד הגשת התביעה, אף אם מדובר בייצוג בעניין שונה בכל זאת נקשר איזשהו קשר והיתה תכתובת עם ב"כ המשיב ולפיכך סבורני כי הקשר אכן מאפשר יידוע המבקש אודות הגשת התביעה ע"י בא כוחו, ומשכך התגשמה תכלית הידיעה העומדת בבסיס המסירה".

(עמ' 6 להחלטה שורות 29-32).

עם כל הכבוד, אינני סבור כי ה"אפשרות ליידוע", במקרה זה מספיקה דיה על מנת לבסס את חזקת הידיעה השקולה להמצאה כדין.

ב רע"א 1415/04 , סרביאן נ' סרביאן, פד"י נט (2) 440, נקבע כי:

"ישנן נסיבות בהן יש להעדיף את מועד הידיעה של הבעל הדין על פסק הדין וכי גם לשיטתם של אלה המעדיפים עמידה דווקנית על החלטתו של כלל ההמצאה, קיימים חריגים מובהקים לכך בגדר חריגים כאמור, נכלל המקרה כי הוכח כי בעל דין ידע בפועל על החלטת בית המשפט שניתנה בענייניו ולא נקט בהליך על פיה במועד. בנסיבות אלה לא יוכל להסתתר מאחורי טענת העדר המצאה ולא יישמע בטענה כי השתהותו בנקיטת ההליך השיפוטי מוצדקת בשל העדר המצאה כדין של ההחלטה לידיו".

כן ראה דברי כב' הנשיאה השופטת בייניש בתיק בר"מ 1299/02 תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית, פ"ד נו(4), 769:

"...בבש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ [2] חזר המשנה לנשיא ש' לוין וקבע כי הכלל צריך להישאר כלל ה"המצאה", ולא כלל ה"ידיעה", אך הוא הכיר במקרים שבהם יהא חריג לכלל ה"המצאה" ויועדף כלל ה"ידיעה". כשלעצמי נוטה אני לכך שכאשר הוכח כי בעל-דין ידע על החלטה של בית-משפט, לא יוכל להסתתר מאחורי טענת היעדר המצאה. על אחת כמה וכמה מוצדקת גישה זו כאשר דנים אנו בהליכים מינהליים, שבהם יש חשיבות להקפיד על תקופות קצרות, למנוע שיהוי ולהימנע ממהלכים שעלולים לעכב פעילותם של גופים ציבוריים".

ראה גם את שנפסק בת"א (תל אביב יפו) 1254/04 – בנק הפועלים בע"מ נ' המכרז הישיר (מו"ל) בע"מ ואח'. תק – מח 2004 (4), 5673, עמ' 5679):

".....אם ברור באופן מובהק שבעל הדין ידע על כתבי בי- דין ועל תוכנם והתחמק מלקבלם יגבר עקרון המניעות, ובית המשפט ישתיק את בעל הדין מלטעון שלא קיבלתם אף על פי שידע עליהם".

חזקת הידיעה, כפי שנקבעה בפסיקת בתי המשפט אינה מסתפקת באפשרות לידיעה כחריג לכלל ההמצאה, אלא קבעה ידיעה ממשית ומובהקת בפועל, לשם הפעלת החריג.