פסק דין לסיום התובענה הייצוגית בעניין שכונת גבעת עמל - פסקדין

"לקחו אותי, לקחו אותי לכאן.

נתנו מיטה ופתיליה,

שמיכה קרועה וגם שולחן.

לקחו אותי חבובתי

נתנו לי בית שכולו מפח.

לקחו אותי לקחו אותי

מתי כבר גם אני אקח"

מתוך: יא ראב, שירו של סלאח, חיים חפר

פתח דבר

1. בחרתי לפתוח החלטה זו, אקורד הסיום לסיפורה של שכונת גבעת עמל, בדבריו של חבר הכנסת מיכאל איתן, ישיבה ר"ו של הכנסת מיום 28.5.86, עמ' 148, על גבעת עמל:

" הסביבה התפתחה יפה. המשך רחוב פנקס בתל אביב- שכונת צמרת, שיכון בבלי, שכונות היוקרה היקרות ביותר במדינת ישראל. שכונת גבעת עמל נשארה מבנים נטושים, צריפים, בתים מטים לנפול ואי אפשר לתקן, אי אפשר להוציא רישיונות בניה, אי אפשר לבנות במקום, כי החוק במדינת ישראל קובע שאין להוציא רישיונות בניה בשכונה הזאת. אין מים זורמים בלחץ, אין שירותים עירוניים. המקום נועד לפינוי..."שכונת גבעת עמל ב' היא משל, היא משל להיסטוריה של דלות וגבורה, לעבר של חיי סבל וצנע, של קיפוח והזנחה, אפליה ומרירות, וכנראה לעתיד חסר תקווה שסופו מי ישורנו....גבעת עמל היא אות קלון לחברה הישראלית. היא עדות כיצד טיפלנו בצורה כושלת וקלוקלת באנשים שלא היו יכולים להגיע למקומות הנכונים, לא היו בעלי הקשרים הנכונים, לא הייתה להם היכולת לדפוק על השולחן ולהשיג את המינימום האלמנטרי.... "

2. סיפורה של גבעת עמל הוא אולי תמצית המהות של משפט ועוני, המפגש בין אנשים החיים בעוני לרשויות, בניסיון לעמוד על זכויותיהם: "אנשים שלא היו יכולים להגיע למקומות הנכונים, לא היו בעלי הקשרים הנכונים". אנשים החיים בעוני שפשוט לא הקשיבו להם, על אף שניסו ופנו וביקשו במשך למעלה משבעים שנה. ואולי ניתן לראות את התמצית בדבריו של סגן ראש עיריית תל אביב, מר י' רבינוביץ בישיבת מועצת העיר, בשנת 1960, כשציין: "החומר האנושי של גבעת עמל שונה מזה של נורדיה" (בה השתכנו בשעתו יוצאי מזרח אירופה – ראו ס' 221 לבקשת האישור).

3. אחד המכתבים הראשונים, נכתב ע"י ועד השכונה לראש הממשלה דוד בן גוריון באוקטובר 1949, בבקשה שיסדיר באת מעמדם, הם מספרים כי ברחו במהלך המלחמה, והתבקשו להתיישב במקום על ידי: "האחראים לביטחון הסביבה – לפי דרישת מפקד העיר המנוח ישראל שחורי ז"ל". התושבים מעידים על עצמם (נספח 2 לבקשת האישור):

"רובן המכריע של המשפחות הן משפחות עמלים. דלת העם- פשוטו כמשמעו. ברובן מאוכלסות מ-3 עד 8 ילדים. כן ירבו. שום כספים אין להם, ומרביתן המכרעת חיה חיי עוני ודלות"

אוכלוסיה זו, על כל הקשיים שהיא חווה במקום, ויתוארו בהרחבה בהמשך, פונה, מבהירה את המצב ומבקשת פתרון.