פסק-דין חלקי בתיק א 59200/03

1.         זוהי תובענה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). על פי הנטען, המדובר בתאונת דרכים שאירעה לתובעת ביום 12.5.02 ונזקי גוף שנגרמו לה כתוצאה מאותה תאונה עת נסעה על אופניה ונפגעה מרכב לא מזוהה שלא עצר במקום התאונה. הנתבעת הכחישה את פרטי האירוע ועמדה על בירור הנסיבות תחילה.

2.         התובעת מספרת בתצהיר עדות ראשית כי:

"ביום 12.5.02 בשעה 07:00 בקירוב נסעת על אופני לעבודה ברחוב אחוזה ברעננה סמוך לישיבת בני עקיבא.

לפתע רכב שהגיע מרחוב צדדי מצד שמאל שלי פגע בגלגל האחורי של האופניים ואני הועפתי מהאופניים ונפלתי על היד לכביש.

הרכב שהפיל אותי ברח מהמקום ללא שיכולתי לראות את מספרו" (סע' 1 - 3 לתצהיר).

            בחקירה הנגדית העידה:

"נסעתי על אחוזה מאחוזה לכיוון.... אני נעזרת במפה שאתה נותן לי. יש ישיבה דתית בני עקיבא, ברח' בר אילן אישה יצאה מן הרחוב אני נסעתי לכיוון בית לווינשטיין על רחוב אחוזה,. היא עברה כביש אחד, חצי כביש ונכנסה בפנייה שמאלה. ממול הישיבה יש רחוב בצד שמאל. היא יצאה מברנדס וזכות הקדימה שלי באחוזה ישר" (עמ' 3 לפרוטוקול).

            הנתבעת ניסתה להצביע על סתירות בין עדותה של התובעת ובין הודעותיה במשטרה ובביטוח הלאומי, וטענה לחוסר ההיגיון בגרסת התובעת, מה גם שהיא עדות יחידה, והתובעת לא דאגה לזמן עדים שיתמכו בגרסה זו.

3.         כבר נפסק כי "אמנם היו מקרים שבהם הימנעותו של בעל-דין מהבאת עד או ממתן עדות תרמה לערעור גרסתו של אותו בעל-דין, אך כל מקרה נמדד לפי נסיבותיו הוא, ובוודאי שאין די בהימנעות כזו בלבד כדי לערער גרסתו של בעל-דין" (ע"א 635/76 טייבר נ' טייבר, פ"ד לא (2) 737, 743). כן הובהר, כי "אמת המידה להחלת ההנחה האמורה היא הצפייה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה, כי בעל הדין אכן ישמיע את העד המסוים, שלא הובא על ידו לעדות, לשם גילוי האמת וחקר העובדות, כפי שאותו בעל-דין טוען להן" (ע"א 465/88 הבנק למימון  ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה (4) 651, 659).

            אין כל אינדיקציה כי לאירוע היו עדי ראיה; התובעת טוענת כי לא היו כאלה, וייתכן כי באותו רגע, באותו מקום, בשל שעת הבוקר המוקדמת, איש לא עצר וניגש לתובעת. גם העובדה שלא הובאו לעדות עדים אפשריים ממקום העבודה כדי להעיד על מצבה של התובעת באותו יום איננה מכרעת, לאור הראיות הנוספות, שהרי אין חולק שהתובעת נפגעה מסיבה כלשהי.

4.         עדותה של התובעת איננה בהכרח "עדות יחידה", בשים לב למסמכים הנוספים שהוגשו לתיק. מכל מקום, "כבר נפסק בעבר לא אחת, כי אין כל חשיבות לכך שבית-המשפט המחוזי אינו מציין את דבר היותו של מסמך ראיית חיזוק ואינו מפנה לסעיף 54 לפקודה (ראו: ע"א 8388/99 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' בן-ארי, פ"ד נו (4) 689, 699-700). הואיל שכך, אני סבורה כי נתמלאה דרישת סעיף 54 לפקודת הראיות ודינה של טענת המערערים בעניין זה להידחות" (ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל, ניתן ביום 8.2.06, פיסקה 9). וראו גם: " חובת ההנמקה לפי סעיף 54 קמה בהתקיימותם של שני תנאים: האחד, פסיקה על-פי עדות יחידה שאין לה סיוע ואין היא הודיית בעל דין; השני, התקיימות אחד המקרים המנויים בסעיף... בין אם הסיוע לעדות היחידה אינו אלא ראיה ממקור נפרד ועצמאי ובין אם די אך ב"תוספת ראייה" - נתקיימה כאן ראיה מסייעת... פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפרט את הראיות הנוספות עליהן הוא נסמך, בהן מכתבים מאת רופאים תעסוקתיים, מכתב סמנכ"ל הבנק בו עבדה המערערת ובעיקר תמליל חקירתה של המערערת על-ידי חוקרת פרטית מטעם המשיבות - שנסקר בהרחבה בפסק הדין. משכך לא קם עוד הצורך בהנמקה נפרדת להסתמכות על עדותה של המערערת" (ע"א 6129/04 טרטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, ניתן ביום 5.12.05, פיסקה 5).

            עניין התאונה לא מצא רק ביטוי מאוחר, לקראת המשפט עצמו, אלא כבר בהזדמנויות קודמות.

            בתעודת חדר המיון, מיום התאונה, 12.5.02 (נ/3) נרשם בעמ' 2:

            "ת. דרכים חבלה בראש וביד..."

            באותו היום הודיעה התובעת על התאונה למשטרה (נ/2):

"נסעתי עם האופנים ברח' אחוזה ליד המשביר והנהגת יצאה מאחד הסמטאות ופגעה בי, אין לי עדים למקרה וגם לא היתה משטרה במקום והיה טיפה של מגע עם הרכב שאין לי שום פרטים עליו".

            בהודעה על פגיעה לביטוח הלאומי (מיום 30.5.02, נ/4) נרשם:

"רכיבה על אופניים מרחוב בורוכוב מביתי השתלבות ברח' האחוזה ורכיבה ישר עד ללב הפארק, באמצע רח' אחוזה יצא רכב מרח' ברנדס מסיבוב שמאלה ותוך כדי סיבוב פגעה בי".

            יצוין כי התביעה לדמי פגיעה אושרה.