פסק-דין בתיק תק 8211/02 - פסקדין

התובע , הנו בעלים של דירה שהושכרה לנתבעת מס' 1 (להלן:"הנתבעת"). הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") ערב להתחייבות התובעת וזאת בשולי הסכם השכירות (להלן: "ההסכם") וכן בחתימתו כערב על שטר חוב על סך 30,000 ש"ח.  התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעת בגין הפרת ההסכם וכנגד הערב כמי שערב להתחייבותיה מכוח הסכם השכירות ושטר החוב.

הנתבעים הגישו כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד.

הנתבע ערב כאמור לכל התחייבויות הנתבעת על פי ההסכם וזאת ללא הגבלה בסכום. לא נטען כי הנתבע הנו בן זוגה של הנתבעת או שותפה. בהתאם לסעיף 21 (ב) לחוק הערבות, תשכ"ז - 1967 (להלן: "החוק")  - " לא נקוב בחוזה הערבות סכום קצוב פטור ערב יחיד מערבותו". הנתבע עונה על ההגדרה של ערב יחיד על פי סעיף 19 לחוק. בנסיבות אלו דין התביעה כנגדו להדחות בכל הנוגע לעילת התביעה מכוח כתב הערבות.

באשר לשטר החוב , מצילום השטר שצורף לכתב התביעה, עולה לכאורה, כי עושת השטר - הנתבעת אינה חתומה על השטר ועל כן, לכאורה, אין תוקף לשטר החוב ואין תוקף לערבות. אני פטור מלדון בשאלה זו מהטעם כי המדובר ב"ערב מוגן" כהגדרתו בסעיף 19 (1) לחוק. בהתאם לסעיף 27 (א) לחוק ניתן להגיש תביעה כנגד ערב מוגן בהתקיים שני תנאים כמפורט בחוק - תנאים אלו לא התקיימו במקרה דנן ועל כן אני מוחק את התביעה כנגד הנתבע וזאת בעילה השטרית.

מאחר והנתבע לא טען טענות אלו בכל הנוגע לערבותו בהתאם לחוק - איני מחייב את התובע בהוצאות כלפי הנתבע.

הדירה נשוא ההסכם הושכרה, לכאורה, למגורים בלבד, אולם בפועל ניתנה הסכמת התובע כי הנתבעת תעשה שימוש בדירה גם לעסק.

התובע תובע מהנתבעת תשלומים שונים לרבות שכר דירה, ארנונה ומים, חשמל, ועד בית, טלויזיה ותמונות ונזקים  שנגרמו לדירה, לטענתו. 

לא אוכל לקבל את טענות התובע, אשר לא הותיר עלי רושם מהימן, כי הנתבעת הסכימה שבעלי החניון שבסמוך יעשו שימוש בחשמל שבדירה. לטענת התובע, הוסכם בינו לבין בעלי החניון כי ישלמו לו סך של 450 ש"ח וכי סכום זה יקוזז מחשבון חב' החשמל שעל הנתבעת לשלמו. אין הגיון  בהתחייבותו זו של התובע כלפי בעלי החניון שכן לכאורה אין לו כל טובת הנאה מכך, דבר שאיני יכול לקבלו.

אין באפשרותי לדעת בבירור מהו החיוב בגין השימוש בחשמל שעשתה הנתבעת ומשהתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת תביעתו בעניין זה - דין תביעתו לתשלום זה להדחות.

איני מקבל את טענת הנתבעת, שהועלתה לראשונה רק בכתב ההגנה, ולפיה עזבה את הדירה בשל חיבור החניון למונה החשמל של הדירה. הנתבעת, במכתב שנוסח בעבורה בעזרת עו"ד, לא טענה זאת ואף הסכימה לשלם לתובע דמי שכירות בגין שבועיים דמי שכירות. להערכתי, הנתבעת עזבה את הדירה שכן העסק שניהלה כשל ועל כן עברה להתגורר בדירה אחרת וחדלה, לטענתה, לעבוד במקצוע בו עסקה. בנסיבות אלו בהם השכיר התובע את הדירה לאחר שבועיים ימים אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 2,615 ש"ח.

אני מחייב את הנתבעת על פי הודאתה לשלם לתובע את הסך 862 ש"ח - חובה לעירית ת"א.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע תשלומי ועד בית בגין חודש ומחצה - 300 ש"ח.   

הנתבעת הודתה כי נטלה את מכשיר הטלוויזיה שהיה בדירה אך הכחישה כי נטלה עמה תמונות. הנתבעת עד היום לא השיבה את הטלוויזיה לידי התובע. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 700 ש"ח בגין הטלוויזיה.

התובע טען כי נאלץ להוציא מכיסו סך של  2,930 ש"ח בגין תיקונים שנאלץ לבצע בדירה. התובע הודה בפני כי ביצע את התיקונים באמצעות עובדים המועסקים על ידו. הנתבעת ועדיה הכחישו מכל וכל את טענות התובע בענין זה ונראה כי האמת אינה מונחת בצדו האחד של המתרס בלבד. אין חולק כי היה על הנתבעת להשיב את הדירה למצבה עובר לשכירתה וכי לא עשתה כן בתום תקופת השכירות.     התובע לא הציג בפני כל ראיה באשר למצב הדירה לרבות דו"ח שמאי או תמונות וכן איני יודע כיצד הגיע לסך 2,930 ש"ח שעה שהעבודה בוצעה, כאמור, על ידי עובדיו. בנסיבות העניין אני פוסק לתובע, בפריט זה, סך של 1,000 ש"ח.

אני פוסק לתובע סך כולל של 5,477 ש"ח לפי הפירוט שלע"יל.

לא מצאתי כל ביסוס לטענות הנתבעת להשבת הסך 7,000 ש"ח בגין בנית חדר נוסף. הנתבעת עשתה כן לצרכיה היא, וגם באם נעשה הדבר בידיעת ובהסכמת התובע - לא הוצגה בפני כל ראיה כי התובע התחייב להשיב לנתבעת את הסך הנ"ל.

אין כל ביסוס לטענות הנתבעת כי על התובע להשיב לה את הוצאות הפרסום, שכן כאמור חדלה לעסוק בעיסוקה על מנת שתוכל לטפל בילדה ולא בשל נסיבות התלויות בתובע.

אין מחלוקת בין הצדדים כי בידי התובע סך של 1,050 $ שניתן להבטחת התחייבויות הנתבעת על פי ההסכם. סכום זה נכון למועד פסה"ד הנו סך של  4,900 ש"ח. סכום זה ינוכה מחובה של הנתבעת לתובע על פי פס"ד זה ועל כן יתרת חובה של הנתבעת לתובע לאחר הקיזוז הנה -547 ש"ח. 

בנסיבות אלו תביעת הנתבעת כנגד התובע נדחית.