פסק-דין בתיק תק 14094/02 - פסקדין

התביעה

1.     בפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מתאונה שאירעה ביום 2/5/00, בעת שביקש להכנס למסעדה שנוהלה על ידי הנתבעת מס' 1 (להלן: הנתבעת) ונתקל בדלת זכוכית. הנתבעת מס' 2 ביטחה את אחריותה של הנתבעת מס' 1 כלפי צד ג' (להלן: המבטחת).

נסיבות האירוע ושאלת האחריות

2.     התובע טען כי בעת שביקש להכנס למסעדה, נתקל בדלת זכוכית שהיתה שקופה ונקיה, עד כי לא ניתן היה להבחין בה וספג חבלה במצחו.

התובע העיד כי נהג לבקר במסעדה אך במועד אירוע התאונה, נכנס למסעדה, לראשונה, דרך הכניסה בשד' שאול המלך בעוד שבפעמים קודמות, נכנס למסעדה דרך לונדון מיניסטור. התובע העיד כי לא ראה את הדלת שכן היתה זו דלת זכוכית שקופה ונקיה, בלי סימני אזהרה או מדבקות. התובע העיד כי לא זכור לו שהיתה ידית על הדלת והודה בעדותו כי טענתו כי הדלת, היתה בדרך כלל פתוחה, נסמכת על דברים שנאמרו לו על ידי עובדי המסעדה.

3.     מטעם הנתבעות העיד חוקר פרטי, מר דוד עמית, (להלן: החוקר). החוקר העיד כי מדובר בדלת שהיו עליה שתי ידיות מתכת גדולות בגובה של 70 ס"מ אך לא היו מדבקות, על הדלת.

4.     לאחר ששמעתי ובחנתי עדויות וטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת חבה כלפי התובע בשל מחדלה להזהיר באופן בולט ונראה לכל עין מפני דלת הזכוכית המוצבת בפתח המסעדה.

דלת זכוכית שקופה ונקיה, עלולה להוות מכשול בפני המבקש להכנס למסעדה וסובר בטעות כי הדלת פתוחה לרווחה.

לפיכך ראוי וסביר כי בכניסה למקומות ציבור או מסעדות הפתוחות לקהל מבקרים רחב, תודבקנה מדבקות על דלתות הזכוכית באופן שאדם סביר, המבקש להכנס למקום, יבחין כי דלת סגורה לפניו.

אני מקבלת את עדותו של החוקר כי היו על הדלת ידיות ברזל שכן אך סביר הוא כי היו מותקנות ידיות על הדלת אך מדובר בידיות שהותקנו בגובה 70 ס"מ ולא בגובה העין. מאידך, סבורה אני כי על אדם מוטלת אחריות להסתכל ולשים לב לכיוון הליכתו במיוחד כאשר התובע ידע כי מדובר בכניסה למסעדה. לפיכך, לו היה התובע בוחן את הכניסה, ביתר תשומת לב, סביר כי היה מבחין בדלת ובידית המשמשת לפתיחתה. לפיכך מצאתי כי ראוי לחייב את התובע ברשלנות תורמת בשיעור של 30%.

גובה הנזק

5.     התובע טען בתביעתו כי סבל פגיעה חזקה במצחו. התובע פנה למחרת היום, לקופת החולים והתלונן על כאבי ראש וסחרחורת. בבדיקת התובע נמצאה נפיחות באיזור המצח אך הבדיקה הנוירולוגית נמצאה תקינה ובלא כל ממצא פתולוגי. לתובע אושרה תקופת מחלה של 13 יום. (טופס הפניה לבדיקה רפואית צורף כנספח ת/1 לתביעה ואישור המחלה צורף כנספח ת/2).

6.     התובע טען כי כרואה חשבון עצמאי, נגרמו לו הפסדי השתכרות בגין אי יכולתו לעבוד במשך כשבועיים ימים. התובע העריך את הפסדי ההשתכרות שנגרמו לו בסכום של 30,000 ש"ח וטען לפיצוי בגין כאב וסבל.

7.         הלכה היא כי נזק מיוחד, המתייחס לתקופת העבר, טעון הוכחה.

התובע עותר לפסיקת פיצוי בגין הפסד השתכרות בתקופת המחלה הנטענת, שהסתיימה לפני כשלוש שנים, אלא שטענתו של התובע לנזקים והפסדי השתכרות, נותרה בגדר טענה בעלמא בלא שהוגשה התובע כל ראיה להפסדים שנגרמו בפועל.

עצם העובדה שהתובע לא עבד, על פי עדותו, במשך תקופת המחלה שארכה כשבועיים, אין משמעה שנגרם לו הפסד השתכרות ובהעדר ראיה להפסדים בפועל איני רואה מקום לפסוק פיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר.

8.     אשר לכאב וסבל, בהתחשב בנסיבות המקרה ובאופי הפגיעה שסבל התובע, פגיעה שלא הצריכה פניה לטיפול רפואי מיידי ולא הותירה כל ממצא פתולוגי, אני מעריכה את הפיצוי בגין כאב וסבל בסך של 3,500 ש"ח.

בהתחשב בתרומת רשלנותו של התובע זכאי התובע לפיצוי בסך של 2,450 ש"ח.

סוף דבר