פסק-דין בתיק תק 12753/01

בפני תביעה לפיצוי בגין איחור בהגעת מטענן האישי של התובעות ליעדו.

התובעות טסו לבודרום שבתורכיה, ביום 15/7/01, בטיסה שבוצעה על ידי הנתבעת מס' 1.

התובעות טוענות כי מזוודה אחת גדולה ששימשה את שלושתן, לא הגיעה ליעדה במועד. המזוודה  נמצאה ונמסרה לרשות התובעות בשדה התעופה בבודרום רק ביום חזרתן ארצה לאחר תום חופשתן.

התביעה הוגשה כנגד הנתבעת מס' 1, המוביל האווירי (להלן: המוביל האווירי), כנגד הנתבעת  מס' 2 , רשות שדות התעופה לישראל (להלן: רשות שדות התעופה) וכנגד הנתבעת מס' 3 מגדל חברה לביטוח בע"מ שהוציאה לתובעת פוליסת ביטוח לנוסעים לחו"ל הכוללת כיסוי בגין אחור בהגעת מטען.

בישיבת יום 24/12/02, ניתן פסק דין בהסכמה כנגד הנתבעת מס' 3 לתשלום פיצוי על פי הפוליסה ופסק דין זה עוסק בחבותן של הנתבעות 1 ו-2 בלבד.

התובעות העידו כי במועד טיסתן לבודרום ב-15/7/01, מסרו את המזוודה בדלפק הקבלה שם נשקלה המזוודה והודבקה עליה מדבקה. התובעות צרפו לתביעתן, מדבקה שהופקה על ידי המוביל האווירי ונושאת תאריך 15/7/01.

כן צורף שובר מטען מס' 14531, המתעד משלוח המזוודה ב- 17/7. על השובר נרשם כי משקל המזוודה 23 ק"ג. רישום זה מתאים לרישום על גבי המדבקה מיום 15/7 "23 1 PCS:" , מכאן אני מסיקה כי מדובר במזוודה שמשקלה היה 23 ק"ג.

כן צורף לתביעה אישור דיווח על אבדן מטען ביום 15/7/01 ומסירתו לידי התובעות  ביום 19/7/01מועד טיסתן בחזרה לארץ.

עדותן של התובעות כי מזוודתן נמסרה לנציגי המוביל האוירי בדלפק הקבלה בשדה התעופה ולא הגיעה ליעדה אלא נמסרה להן רק במועד שובן ארצה אמינה עלי ונתמכת כאמור, על ידי אישור דיווח על אבדן מזוודה שצורף לתביעה, העתק מדבקת המטען מיום 15/7/01 ותגי המטען שצורפו לתביעה.

לפיכך אני דוחה את טענת המוביל האוירי כי אין הוכחה לכך שהמזוודה התקבלה על ידי חברת התעופה. המדבקה מיום 15/7/01, עליה מסומן מספר טיסה 746 התואם לכרטיס הטיסה מעידה על מסירת המזוודה למוביל האוירי ואם חסרות מדבקות נוספות על כרטיסי הטיסה הרי מחדל זה רובץ לפתחו של המוביל האוירי.

כן נטען על ידי המוביל האוירי כי האחריות לאחור בהגעת המטען, מוטלת על רשות שדות התעופה בהיותה אחראית על העמסת המטען בנמל התעופה בן גוריון וזאת בהעדר ראיה כי המטען אכן  הועמס על המטוס.

עוד הוסיף בא כח המוביל האוירי וטען כי מכח הוראות סעיף 13 לאמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה אוירית בינלאומית שנחתמה בורשה באוקטובר 1929 (להלן: אמנת ורשה) האחריות לאחור בהגעת המטען חלה בכל הנוגע לאחור של מעל 7 ימים.

אין מחלוקת כי על התביעה חלות הוראות חוק התובלה האוירית תש"ם - 1980 (להלן: החוק) הקובע בסעיף 10 את עקרון יחוד העילה כדלקמן:

"אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר ולא תשמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עילה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו."

החוק החיל בענייננו את הוראות אמנת ורשה לרבות הפרוטוקול המתקן שנחתם בהאג (להלן: פרוטוקול האג). מכח עקרון יחוד העילה, עילת התביעה על פי אמנת ורשה תבוא במקום כל עילת תביעה אחרת.

דין טענת המוביל האוירי כי מכח סעיף 13 לאמנת ורשה, פטור המוביל האוירי מאחריות לאחור של פחות משבעה ימים, להדחות.

סעיף 13 לאמנת ורשה הינו חלק מסימן ג' לאמנה העוסק בשטר מטען אוירי ואילו דין התביעה בענייננו לידון על פי הפרק השלישי לאמנה העוסק באחריותו של המוביל.

סעיף 19 לאמנת ורשה קובע כי "המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת אחור בתובלה אוירית של נוסעים, כבודה או טובין". סעיף 20 לאמנת ורשה, מוסיף וקובע כי המוביל לא ישא באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו, נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא היתה בידיו או בידיהם, כל אפשרות לנקוט בהם. מכאן שהנטל להוכיח את התנאים לפטור מאחריות מוטל על המוביל האוירי .

סעיף 22 לאמנת ורשה מוסיף וקובע את תקרת הפיצוי למקרה של אבדן, נזק או איחור בהגעת כבודה, המסתכמת בסך של 20 $ לקילו של כבודה רשומה.