פסק-דין בתיק תמ 103/06

1.      עניינה של תובענה זו והבקשה לאשרה כייצוגית, לפי חוק התובענות הייצוגיות 2006, היא גביית יתר של תשלומי ארנונה שלא כחוק.

טוען התובע כי:

"הנתבעת שינתה את איזורי החיוב בארנונה בעיר ראשל"צ באופן בלתי חוקי אשר הביא להעלאת הארנונה בהם חויב התובע מעל שיעורי ההעלאה אשר אושרו על פי דין ולפיכך על הנתבעת להשיב לתובע ולכלל חברי הקבוצה... את הכספים שגבתה ביתר ובניגוד לחוק..."

התובע, כבעליה וכמחזיקה של דירה בשכונת נאות אשלים בעיר (ברח' התזמורת 54/10) החל מינואר 1998, חויב, לטענתו, בשיעורי ארנונה גבוהים יותר מהמתחייב על פי החוק, כתוצאה משינוי הסיווג של דירות השכונה, או של הקרקע עליה היא נבנתה, בשנת 1990 מאזור ב' לאזור א'.

לטענת התובע שינוי זה, היינו שינוי סיווג הנכסים בשכונת נאות אשלים מאזור ב' לאזור א', לצורך חיובי הארנונה, נוגד את הוראות סעיף 1א' לחוק הארנונה הכללית (סייגים להעלאה לשנת 1990) התש"ן-1990 הקובע:

"לא תגבה רשות מקומית בשל נכס ארנונה כללית לשנת המס 1990 בסכום שיש בו העלאה מעל סכום הארנונה שהגיע כדין בשל אותו נכס בשנת הכספים 1989".

הנתבעת דוחה את טענת התובע וטוענת, בין השאר, כי החוק הנ"ל (להלן: "חוק ההקפאה") אינו חל במקרה זה, שכן מדובר, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים, בשכונה חדשה שהוקמה, יש מאין (בחולות ראשל"צ), ואוכלסה לראשונה ב-1996, היינו מספר שנים לאחר שינוי הסיווג, כאמור. 

בדיון המקדמי שהתקיים בפני הסכימו הצדדים כי יש לדון ולהכריע תחילה בשאלה, האם חלים חוקי ההקפאה על שכונות מגורים חדשות, אם לאו.

הוריתי, איפוא, על פיצול הדיון באופן ששאלת תחולתם של חוקי הקפאה שאסרו על העלאת שיעורי הארנונה, או שינוי הסיווג של אזורי הארנונה, והחוק הנ"ל בכלל זה, חלים על שכונות חדשות.

ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בשאלה זו בלבד.

2.       דיון

חוקי ההקפאה, כמו גם חוק ההקפאה מ-1990, עליו מבסס התובע את תביעתו, נחקקו ע"י הכנסת מדי שנה, בד בבד עם חוקי התקציב, החל מאמצע שנות ה-80, על מנת להגביל את סמכותן וכוחן של הרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה, לשם מימון גרעונות שנוצרו בתקציביהן. באמצעות חקיקה זו ובאמצעות שורה של חיקוקים אחרים, ביקש המחוקק לסייע בבלימת האינפלציה הגבוהה ומרקיעת השחקים ששררה במשק באותה עת, וכדי לייצב את המחירים במשק.

חוקים אלה והפסיקה שהתייחסה אליהם ופירשה אותם, אסרו על רשות מקומית להעלות את תעריפי הארנונה שהיו קיימים בשנה קודמת לגבי נכס קיים, ואף הגבילו את סמכותה לשנות או לקבוע קריטריונים חדשים לשם קביעת שיעורי ארנונה לנכסים שונים, באופן שסכום הארנונה בו יחויב המחזיק בנכס יהיה גבוה משיעור ההעלאה שהותר.

(ראה: טית בית - עיריית פתח תקוה פד"י מ"ב(3) 441)

והחברה לכבלים וחוטי חשמל בע"מ - המועצה המקומית בית שאן פד"י נ(3) 876).

בכך ביקש המחוקק לצמצם עד למינימום את העלאת שיעורי הארנונה שיזמו הרשויות המקומיות, מדי שנת כספים, במסגרת מדיניותו הכוללת והמאמצים לבלום את עליית המחירים והאינפלציה.

על רקע זה יש לבחון האם ההגבלה שהוטלה על הרשויות המקומיות, במסגרת חוקי ההקפאה, חלה על אזורי מגורים, או אזורים מבונים חדשים אחרים, שלא היו קיימים בטרם באו לעולם חוקי ההקפאה.

3.                נתתי דעתי לטיעוני באי כח הצדדים ועיינתי בפסיקה עליה הם התבססו, והגעתי למסקנה כי הדין במקרה זה עם הנתבעת.

בית המשפט העליון קבע בהתייחסו לפרשנות שיש ליתן לחוקי ההקפאה, כי: