פסק-דין בתיק תיק רבני 8820-41-1

א. עובדות ורקע בסיסי

פסק דין זה עוסק בעזבנו של המוריש ז"ל שהלך לעולמו ביום כ"ז חשון תשס"ח (17/11/06). הנפטר השאיר אחריו אלמנה - פלונית, שני בנים - פלוני (הבכור) ופלוני מ.צ . בן שלישי של הנפטר - פלוני הי"ד, נרצח בפיגוע חבלני בחיי אביו לפני מספר שנים והשאיר אחריו אלמנה (א. כ. צ.), בן (היום בן 8) ובת שנולדה לאחר מותו (היום בת 6).

הבן מ.צ. הגיש לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב "בקשת צו קיום צוואה" (10/6/07), וכל הנוגעים בדבר (ובכלל זה אלמנתו של הבן פלוני הי"ד בשם ילדיה, הנכדים הקטינים הנ"ל) חתמו על טופס "הסכמה לסמכות שיפוט רבני" והסכימו בכך "לסמכות שיפוטו של בית הדין הרבני לגבי עזבון המנוח" (17/7/07).

לאחר קבלת אישור מהאפוטרופוס הכללי, התקיים דיון בפני בית הדין הרבני האזורי בתל אביב ביום כ"א אלול תשס"ז. הדיון התקיים בפני דיין יחיד. לדיון הופיעו כל הנוגעים הדבר: האלמנה; הבנים - פלוני (הבכור) ופלוני מ.צ; א.כ.צ. כלת המנוח ז"ל שהיא אמם של הנכדים הקטינים; ונציג מטעם האפוטרופוס הכללי. כמו כן העידו בפני בית הדין שני עדים.

היורשים הציגו צוואה שנכתבה בכתב ידו של הנפטר, וזה לשונה:

"24/12/04

אני המוריש... מצווה שכל מה ששיך לי יתחלק חצי חצי בשווה בין שני הבנים שלי, פלוני (הבכור)... ופלוני צ. מ. .... זאת צוואה שלי".

הצוואה חתומה בידי הנפטר, בלא חתימת עדים ולא הופקדה בידי עורך דין או כל גורם מוסמך אחר.

המערער צירף לכתב הערעור חוו"ד של גרפולוג, שהשוה חתימת המנוח בצוואה הנ"ל (משנת 2004) לחתימת ידו של הנפטר משנת 1978, וקבע כי יש "דמיון רב במבנה החתימה למרות הפרש השנים הרב ביניהם", וכי לדעתו ישנה "סבירות גבוהה שהמנוח ז"ל חתם בעצמו על הצוואה".

כל היורשים הצהירו כי ברצונם לקיים את הנאמר בצוואה, ובכלל זה אמם של הקטינים הנ"ל. נציג האפוטרופוס הכללי, הסכים עקרונית לאישור הצוואה בתנאי "שאחד מן היורשים יצהירו שהצוואה נחתמה ונכתבה בכתב ידו של המנוח".

ביום י"ב כסלו תשס"ח (22/11/07), הוציא בית הדין הרבני "צו ירושה", (החתום בידי דיין יחיד) לפיו פלוני (הבכור) ופלוני צ.מ., זכאים כל אחד מהם ל- 33% של העזבון בלבד. בנימוקים שניתנו מאוחר יותר (כא טבת תשס"ח, 30/12/07) הבהיר בית הדין כי נמנע הוא מלאשר את הצוואה מסיבות הלכתיות. בין נימוקיו קבע בית הדין כי הצוואה מוגדרת כצוואת בריא שנעשה בלא קנין כנדרש בהלכה, נכתבה בלא עדים ונפלו בה שאלות הלכתיות. ומעל הכל, הנכד שהוא יורש מדין תורה "לא מקבל את חלקו" לפי הצוואה. על כן "בית הדין החליט להוציא צו ירושה שעל פיו... שליש ישאר על שם המנוח עד שהקטן יגדל ונשמע את דעתו בזה". על הנימוקים חתומים שלשה דיינים.

היורשים הגישו ערעור על החלטה זו, ומבקשים לבטל את צו הירושה, ואף להעביר את הדיון בחלוקת העזבון לערכאה משפטית אחרת. התקיים בענין דיון בפנינו ביום ה' אדר ה תשס"ח, ונתייחס לטענות המערערים וב"כ בפסק דין זה.

ב. דין תורה

בהעדר צוואה כשרה, דין תורה מחייב במקרה זה לחלק את העזבון של המנוח כדלקמן: פלוני (הבכור) - 50% (דהיינו שני חלקים, כמבואר בשו"ע חו"מ סי' רעז וסמ"ע ס"ק א), אחיו פלוני צ.מ. - 25%, והנכד - 25% (דהיינו חלק ירושת אביו שהיה בנו של המנוח, שכן לפי ההלכה הנכד עומד במקום אביו ויורש את חלק אביו כאילו היה אביו עדיין חי, כמבואר וכמפורט בשולחן ערוך חו"מ סי' רעו).

לפי דין תורה לא ניתן לחרוג מחלוקה זו, אלא אם כן קיימת צוואה כשרה שנכתבה ונחתמה כדת וכדין על פי ההלכה, או מחילת והסכמת כל היורשים. במקרה שלפנינו לא התקיים אף לא אחד מתנאים אלו, כפי שנבאר.

ג. בחינת הצוואה

אף אם נקבל את טענת היורשים כי הצוואה נכתבה ונחתמה בידי המנוח ברצונו החופשי, יש לעמוד על שני חסרונות הלכתיים מהותיים בצוואת המנוח:

1.         לפי התאריך המופיע בראש הצוואה, הרי שחלפו כשנתיים מיום כתיבת הצוואה ועד למותו של המנוח, ומאז הצוואה הונחה בין חפציו, ועל כל פנים לא הופקדה בידי שליח או עורך דין או גורם רשמי אחר. ביחס למציאות זו נאמר במשנה (בבא בתרא קלה,ב):